לפני בערך 5 שנים, הייתה תאונה בכביש אילון צפון. אף אחד לא
ידע באמת באשמת מי זה, אבל מה שהיה בטוח, זה שאפילו האנשים
שנהרגו לא היו לגמרי בסדר. היה איש אחד ואישתו, ושתי הילדות
הקטנות שלהם, וכנראה כולם לא היו חגורים, וכולם נהרגו. אבל לא
עליהם אני רוצה לספר. אני רוצה לספר על האשמה העיקרית בתאונה
הזאת. היא הייתה רק בת 15. מן הסתם לא הנהגת, היא ישבה ליד
הנהגת ודיברה שטויות, בעיקר רבה איתה. הנהגת הייתה אמא שלה,
ודווקא לא נהרגה, אבל נפגעה די קשה. הילדה התעצבנה, והתחילה
לצעוק, והאמא נבהלה ופגעה במכונית לפניה. אחרי זה, הילדה ישבה
בבית המשפט הכי עליון שיש, והשופט שם באמת לא ידע מה לעשות
איתה. היא הייתה אשמה בתאונה, אשמה במוות של עצמה, וכנראה בזמן
שזה קרה, היא התפללה שהיא תמות, שלאמא שלה יכאב, וכמה שיותר.
מסתבר שאם דבר כזה מתגשם, זה מאוד חמור, והשופט לא ראה את זה
יפה. אבל הוא לא יכל לשלוח אותה לגיהינום, כי סך הכל היה לה
רקורד די נקי, והוא לא ממש הצליח להתרכז כי היא הייתה נורא
יפה, והיא לא הפסיקה לבכות.בסוף הוא החליט שהיא תלך לגן עדן,
רק על תנאי, ואולי יגבילו אותה קצת. אבל הילדה לא הסכימה
לשמוע. היא קמה וברחה מבית המשפט, ירדה חזרה לאדמה, בלי הגוף
שלה. היא הייתה חייבת למצוא דרך שהיא תוכל לתקשר עם מישהו,
ולמצוא את אמא שלה, אבל עכשיו היא אפילו לא ידעה איפה היא
נפלה. היא התחילה לעקוב אחרי אנשים, כדי לנסות להבין איפה היא
נמצאת, ואיך לחזור הביתה. היא גילתה, שהיא יכולה לעבור דרך
קירות מתי שהיא רוצה, וזה נהיה די שימושי. אחרי לא מעט זמן היא
הצליחה להגיע לשדה תעופה (מסתבר שהיא הייתה בפורטוגל) וחיפשה
טיסה שתיקח אותה הביתה, כדי שהיא תוכל לראות את אמא שלה, כי
היא לא יכלה לחיות עם עצמה בלי לדעת אם היא בסדר, או בעצם...
למות עם עצמה? זה היה מאוד מבלבל. היא לקחה טרמפ על כמה
מטוסים, (כי מרוב שהיא הייתה עצבנית היא עלתה על הלא נכונים)
עד שהיא הגיעה לארץ. אבל היא עדיין הייתה צריכה למצוא דרך
להגיעה לעיר שלה, והיא לא ידעה איפה אמא שלה עכשיו. היא ממש
הייתה חייבת למצוא מישהו שיראה אותה, ויסיע אותה לשם. ואז היא
מצאה אותי. סתם, הייתי במקרה בשדה לאסוף חברה (שבסוף אפילו לא
באה) ובמקרה ראיתי אותה. היא ישבה על ספסל ובכתה, אבל היה משהו
מאוד מוזר בה- הדמעות שלה לא הגיעו לרצפה, אלא נעלמו באויר. גם
נראה לי מוזר שאף אחד לא בא לעזור לה, לשאול אותה מה קרה. היא
הייתה מאוד מופתעת כשניגשתי אליה, היא לא חשבה שיש מישהו שיכול
לראות אותה. דיברתי איתה קצת, והיא הסבירה לי מה קרה לה,
וביקשה ממני להסיע אותה לשם. שמתי לב שכל הזמן שדיברנו, אנשים
הסתכלו עלי מוזר. אבל בכל זאת הסכמתי לקחת אותה. בזמן שנהגתי,
היא הסבירה לי על מה שקורה אחרי שמתים, ועל זה שהיא לא רוצה
לחזור לשם כי נמאס לה שהשופט הגדול כל הזמן מתחיל איתה.
כשהגענו היא מיד הובילה אותי לבניין דירות קטן, שהיא גרה בקומה
הראשונה שלו, בדירת שני חדרים עם אמא שלה. אבא שלה, לפי מה
שאמרה, מת מזמן. אמא שלה לא הייתה בבית, אז הלכתי לשכנה שאמרה
שהיא נמצאת בבית חולים, בטיפול נמרץ. נסעתי לשם, ומצאתי אותה
בחדר התאוששות, שהצלחתי להיכנס בטענה שאני בת דודה רחוקה שלה,
אבל אנחנו מאוד קרובות, והיא תשמח לראות אותי. היא הייתה ערה
כבר, וישבה במיטה, נראית כאילו היא קוראת עיתון. אבל מקרוב
אפשר היה לראות שהיא בוהה במודעת אבל של הילדה. היא נבהלה
כשהיא ראתה אותי,  אז סיפרתי לה מה קרה. היא לא האמינה לי,
וחשבה שזאת בדיחה ממש אכזרית. סילקו אותי משם. הסתובבתי
כשהילדה בתוך הראש שלי, אומרת לי מה לעשות במשך כמה זמן, וכל
הזמן ביקשתי ממנה ללכת, למות כמו שהיא צריכה, אבל היא התעקשה
להישאר עוד קצת זמן. המצב התחיל להפחיד את כל האנשים שמסביבי,
שבאמת חשבו שמשהו לא בסדר איתי. אבל בסוף, הילדה עזבה, קצת
מאוחר מדי. היא חזרה אח"כ, וסיפרה לי שהיא ראתה את אמא שלה,
והיא מחלימה בסדר גמור. אח"כ היא הלכה לגן עדן, כמו שאמרו לה,
והשאירה אותי פה לבד. היא באה לבקר אותי עדיין, אבל המקום הזה
ממש מדכא אותה. גם אני לא משתגעת על החדר הקטן שלי, אבל זה
נחמד שכל הזמן באים רופאים ומדברים איתי. הם מנסים לשכנע אותי
שאני מדמיינת את הכל ואני משוגעת. אבל אני יודעת שאני לא.