יום-יום מסתכלת במראה ותמיד רואה את אותם הדברים; עודפים פה
עודפים שם. אין לה דברים טובים - הכל מיותר.
יום-יום היא הולכת ברחוב, מסתכלת על אנשים ומנסה להבין אותם,
והרבה פעמים מצליחה, אך את עצמה אינה מסוגלת להבין.
היא חיה בציפיה שמישהו יתפוס מבטה ויבין את מהותה, אך למרות
שהיא רוצה לחיות באשליה שזה אכן יקרה, היא יודעת שלא.
היא חולמת על עצים ופרחים, כוכבים ושמיים תכולים, אך אף פעם לא
הרגישה מלאת חיים, או אהבה.
כדור הארץ והאנשים בו מסתובבים ללא מעצור, אך היא עומדת במקומה
ואינה יודעת לאן לפנות. הרוח נושבת על עורפה, ושיערה נהדף לכל
כיוון. מכוניות עוברות על פניה, אך היא לא שמה לב, היא מסתכלת
מעבר, מעבר לעשן, מעבר לצומת
היא מסתכלת על שממה, שממה בתוך ליבה.
ופתאום היא מתעוררת - הרמזור מראה ירוק ...
הגיע הזמן לרוץ עם הזמן, להגיע בזמן כדי לכבוש את הזמן. |