שוב הדמעות מלכלכות לי את הדף
ורשימותיי שוב מוכתמות בדם הכאב.
שוב הדם הזה מסכיני המילים האלה.
שוב השתיקות האלה כשכואב, כשמשהו פוצע את הלב,
ואתה שם וכואב לי
ואתה לא שם ועדיין לא הוצאו ממני כל הכדורים.

שוב המלחמה לא נפסקת
צרור של מילים חדות חותכות אותי,
פגזי ציניות ממוטטים אותי ופצצות אדישות משמידות אותי.

הפסקת אש
וחיוכים מקסימים הם התחבושות שלי,
סיפורים שקטים מלטפים אותי
ועיינים צוחקות הן המנוחה שלי.

אך אני לא נרפאת לעולם
כי טיפול רפואי נאות איני מקבלת.
אני שבויה שלביקורי הצלב האדום איני זוכה
אני שבויה אצל אויב שלא ברור אם הוא גם אוהב
ובינתיים רק מתפטלת בתוך מסכת כאב של נגמרת
ואת עצמי רק מאמללת.

צריכה להיכנע ולוותר קצת על גבולות
להתרחק ואולי קצת להרפות
ואז תבוא הגאולה
בדיוק כמו שסבורים הפוליטיקאים במדינתי היקרה.