היא שאלה אותי: "מה בעצם אתה רוצה? מה אני יכולה לעשות
בשבילך?" "כלום", אמרתי, "שום דבר. טוב לי ככה כמו שאני." "
אבל אני רוצה, אני רוצה לתת לך, רק תגיד לי. תגיד לי מה אתה
רוצה. תגיד לי מה אתה אוהב, תגיד לי מה אתה שונא, תגיד לי מה
עושה לך נעים, תגיד לי מה מפריע לך." " אני נעים לי ככה, ככה
זה בסדר לי, אני לא רוצה כלום, זה בסדר לי ככה." " אבל ככה אני
לא יכולה. ככה לי זה לא מסתדר ככה רק אתה נותן לעצמך, ואתה לא
נותן לי לתת." זה מה שהיא אמרה לי, ואני שתקתי.
רציתי להגיד לה שתעזוב אותי בשקט רציתי להגיד לה שאת מה שהיא
רוצה לשמוע אני לא יכול להגיד, רציתי להגיד לה שאין לי מילים
בשביל לומר את המילים האלה, רציתי להגיד לה שהיא שצריכה להבין
מעצמה, כי אין לי מילים להגיד את כל מה שהיא רוצה לשמוע, רציתי
להגיד לה. רציתי להגיד לה. והמילים כל כך כבדות, והמילים כל כך
מאולצות. הן יוצאות מהפה כמו ברז מטפטף, הן נוזלות למטה חזרת
לגרון רועדות כאלה לא בטוחות, לא יודעות עם הן ישרדו את האוויר
הזה שבין הפה לאוזן, לא בטוחות.

והאשמה מילאה אותי. והמילים מילאו אותי, וסחררו לי את הראש,
ורצו והתערבבו להן אחת בתוך השניה, ורציתי ולא רציתי, וניסיתי
ולא ניסיתי, וחשבתי ולא חשבתי, ואהבתי ולא אהבתי, ופחדתי.
פחדתי מעצמי, פחדתי ממנה, פחדתי מכל המילים הנוראיות האלה
שרצות לי בראש. ורציתי פשוט לאהוב, ורציתי פשוט לברוח, ורציתי
לחבק, ורציתי להסתלק, ולהיות נורא גדול, ונורא קטן. ולא ידעתי
מי אני בכלל, ומי זה האיש הזה שפעם הוא אני ופעם הוא איש אחר:
איש מנוכר, איש לא שייך, איש לא חי.

רציתי לחיות רציתי לחיות איתה ורציתי לעזוב אותה. רציתי לחיות
רק עם עצמי, ורציתי להיות מישהו אחר בכלל. מישהו שסבך המילים
האלו בכלל לא מעסיק אותו, מישהו שלא פוחד, מישהו שלא פוחד
ממנה.מישהו שמוכן להתמסר לה, מישהו שהיא מוכנה להתמסר לו, בלי
שאלות. רק עם תשובות.

ואז התנשקנו, והמילים רצו מסביב.
והתפשטנו והמילים רצו מסביב.
והזדיינו, והמילים רצו מסביב.
והתלבשנו, והמילים רצו מסביב.

"אבל מה בעצם אתה רוצה?" היא שאלה אותי. "מה אני יכולה לעשות
בשבילך?"