אחת שבאה לגמרי בהפתעה. אחרי כל-כך הרבה זמן לבד במישרה, וגרמה
למחשבות כמו "מה, הם באמת עושים את זה? איכס!" הרבה הכנה
נפשית, הכנה עצמית - כן, אף אחד לא מצא לנכון שהעניין ראוי
לדיון - רק תשמחי ותשתקי. זה בכלל לא היה משמח, ושתקה.

הנה כי כן נולדה וקיבלה הרבה מתנות - אפילו בלי שמחה יתרה -
מטיול בת-מצווה אחד בצד השני (בצד השני?) של העולם.

ובכלל לא ידעה שקיבלה אותן, בוכה, אוכלת, ישנה וחוזר חלילה.
ושמיכה לבנה, סרוגה ביד, הדבר היחיד שסרגה אי-פעם. לא שאלו את
דעתה על השם. שיחקה וחיבקה (תחת פיקוח, כשהרשו לה) והיה נחמד -
מן בובה שכזאת. אחות? לא ממש. לא היה לה ניסיון העניין אבל
חשדה שלא ככה מרגיש להיות אחות.

והזמן עבר. היא חיכתה. חיכתה שתגדל, שיהיה על מה לדבר, שיהיה
עם מי לדבר.

בזמן שחיכתה - עוד אחת. "אוף, עוד אחת? בשביל מה זה טוב? מי
צריך את זה?" פחות הכנה נפשית, כבר הבינה את העיקרון. חשבה
שישאלו את דעתה לבי השם. לא שאלו. שתקה.

ונולדה, פחות מתנות כי לא היה עוד טיול בצד השני של העולם. חוץ
מזה, כבר קלטה את העניין- כשתגדל נקנה.

והזמן עבר. היא חיכתה. חיכתה שתגדל, שיהיה על מה לדבר, שיהיה
עם מי לדבר.

וכשהתחילו סוף סוף לדבר, דיברו אחת עם השניה, מי צריך אותה
בעצם?




מוקדש לשתי אחיותיי, כל אחת בדרכה היא אור גדול בנשמתי.