ולמה אתלונן...
הנה מולי תמונה, תמונתה
והיא יפה, מזכירה
נשכחות כמעט.
מרופטת ובלה, עדיין ילדה.
והנה יש לי כמעט הכל;
ולמה אתלונן?!
קצת הרגשה של אשמה, לא יודעת על מה.
אולי בגלל שהבאתי
רק פרח אחד להניח
על הקבר, ובאמת,
רציתי להביא יותר.
קצת הרגשה של החמצה, אולי שלא הספקתי
לאמר, לדבר איתה עוד רגע לפני שהלכה,
היו עוד דברים בפי... ונאמרו לבסוף
לאבן אחת גדולה.
קצת חסר. חסרה הקרבה, האזן, החיבוק, החברה הכי טובה.
וכולם שואלים- מה חסר, מה?
וכולם צודקים- יש לי תמונה, ויש גם
צלקת גדולה.
והם כולם אינם מבינים שדיברתי
לאבן אחת גדולה...