בחצר הבית צמח פיקוס ענק שהחשיך את כל הדירה שלו כל היום, חוץ
ממרפסת הכביסה שהייתה מוארת במשך שעתיים בשעות הצהריים
המאוחרות, שם הוא נהג לשתות את קפה הבוקר ולעשן את הסיגרייה ,
בוהה באור שלפעמים היה היחיד ביום שראה.
בדיוק ברגע כזה אנו פוגשים אותו ובדיוק שנשמעת דפיקה על הדלת.
(דלת שמבחוץ הייתה עשוייה עץ כהה והתנפחה פנימה בצורות
מעויינים שמנמנים שגבלו בייניהם כפתורי מתכת זהובים שכבר
השחירו.
זו הייתה ירושת סבתו ).
דלת זו יצרה רעש עמום ומבשר רעות כאשר דפקו עלייה מבחוץ,
רעש שגרם לו להביט בדלת ותמיד הזכיר לו ,הצד המצועצע, קיר בחדר
בביה"ח לחולי נפש מסוכנים.
זה הצחיק אותו.
דפיקה.
לשמע ההזמנה (מי זה?) נכנס פנימה אדם קצת זקן וקצת נמוך לבוש
ז'קט מהוה, משובץ, מצמר וחבוש כובע פרווה למרות הסתיו הלא
מסוכן שבחוץ.
הוא לא חיכה לשאלה ואמר:
'בוא יש לי משהו להראות לך',
'אתה בטוח שזה בשבילי?'
'כן', ענה.
באיןלו בריריה או עיסוק אחר יצא עם אותו ברנש מוזר שהוביל
אותו, מרחק 11 דקות מבייתו לצומת אלנבי פינת דרך יפו.
האיש נעצר, והוא ליידו,מול מאפייה והצביע על השלט המואר שהתאזן
בגובה כמו עננה מלבנית זוהרת.
הברנש נפנף לשלום והשאיר את גיבורנו אדיש כבכל יום אחר.
גיבורנו ניגש לדלפק והבחין במאפה אחד שנח באקווריום התצוגה,
לשאלתו בדבר טריות המאפה (שהיה ,אגב, דומה לצלחת פטרי גדולה
משוכת קצוות, שעלייה הונחה בחגיגיות ביצת עין הפוכה),ענה
המוכר
'סמוך עליי'.
והכניס את הפיתה המוזרה לתנור הלבנים שנפער לוהט, אחריו.
ומכיוון שזה היה המאפה היחיד ומשום שהמוכר כבר חימם אותו
לכבודו ,נמנע ,גיבורנו ממחאה ,אסף את הפיתה ושם פעמיו דרך רח'
יהודה הלוי לתוך נווה צדק לבקר את כרמל (במלעיל), חברו הטוב.
הוא נכנס דרך השער לשביל הגישה הקצר שהוביל לביית גדול,הביט
לשמאלו, לכיוון החניה, ראה שהיא ריקה אז טיפס במדרגות המבוא
לדלת ,פתח אותה ונכנס.
כמו תמיד הוא הופתע כשהרגיש, בתוך הבית הזה, איך הגרוויטציה,
כאילו, קצת מוותרת ,בבית שלו ,לדוגמא, הוא הסתובב כמו התרגל
לכוח משיכה חזק יותר,
מה שהקנה לו יתרון יחסי על אלו שהיו נכנסות אליו מדי פעם.

הוא בדק את סוליות נעליו וחצה את שטיח הטיגריס (שאפילו הראש
המקורי לא נפקד ממנו) בדרכו לסלון.
הוא שקע בכורסה תכלת אוורירית והביט החוצה דרך חלונות ענקיים
שנפערו בקירות לבנים כמו יוגורט.
צורת החלונות והשמש החיוורת שנכנסה בלאות לפריים, הזכירה לו את
קירבתו לים התיכון.
הוא התנמנם על הכורסא ,מחכה לשמוע את רעש החנייה הנגרסת תחת
הגלגלים, טריקת הדלת צפצוף האזעקה ופסיעות בוטחות מתקרבות.
משכל אלו לא נשמעו התעורר ועזב את הבית.
הוא הלך דרך לילינבלום במטרה לחזור לדירתו האפלולית אך בסביבות
מס. 22 עצרה ליידו היגואר הירקרקה של כרמל.
הוא נכנס לתוך הרכב.
משום השעה הדי מוקדמת (למרות  שהאור כבר התנקז לים) החליטו
החברים לא ללכת לבאר האהוב באותו רחוב ובחרו ליסוע לפאתי העיר
למסעדה.
מתיישבים.
מלצר.
שתייה.
לוגמים.
נאנחים בסיפוק.

רבקה נכנסה למסעדה , הוא הופתע לראות אותה כי לא זכר כי דובר
עלייה או איתה.
היא הופתעה גם כן.
'היית אמר לי שהחלטת לבוא היינו מגיעים ביחד,  ולמה לא החלפת
את הטריינינג?!'
הוא הסתכל על יה בתמהון וענה שזה מה שהוא לובש תמיד.
'אז אולי כדאי שתגוון!' קבעה.
היה כעס קטן בקולה שהרים,תחת המפה האדומה, בועת מתח שגדלה
וגדלה והתפוצצה עם רעש עיטוש של כרמל.
מלצר.
אוכל-שתייה.
צחוקים-קרקושים.
מלצר.
חשבון.
כרמל משלם.
יוצאים.
2 דלתות נטרקות (כי רק 2 יש).


'מה זאת אומרת?' שאלה רבקה תוך שהיא מסתובבת לכיוון המושב
האחורי המנוון.
'לא שמעת אותי מדברת עם כרמל?'.. הססה..
'לא' ענה.
אבל ישבת מולי ,אצלך בסלון'..
'מתי?' שאל.
באתי אל כרמל , אלייכם ,מהבית שלך'.
והייתי שם?' הקשה.
'כן'!
'לא , הייתי אצל כרמל'.
וכרמל נענע בהסכמה.
הם הגיעו למסקנה שזה מאוד מוזר, הוא ביקש שכרמל יסע לדירה שלו
לבדוק עם הוא שם וביינתיים יחכו הוא ורבקה בבר קרוב.
כל מה שמוזר נטה להפחיד אותו.
את כרמל עוררו אותם מקרים.

כרמל חרך את המטרים הקרובים ונסע לבית.
הוא חזר לבר התיישב ואמר 'היית שם'.
'לא' ענה לו 'הייתי כאן'
רבקה נענעה בהסכמה.
'ראיתי אותך בבית' התעקש כרמל וכמנחית מכה ניצחת גילה 'הצעת לי
לשתות'.

הם חייגו בו זמנית משלושת מכשיריהם הסלולריים לשלושה אנשים
מביני עניין שקיבלו הוראות סימולטניות להגיע לבית ולשמור על
הכפיל (תוך הסברים מסובכים איש איש לפי דמיונו , מה גם
מיותרים,כי גם כך שלושת האנשים מער הקו צייתו בעיוורון לכל
שנאמר להם מהשלושה בבר),
ולחכות לבוא היגואר הירקרקה של כרמל.
'הוא דומה לי?' שאל מייד לאחר שניתקו,
'כן'
'מאוד, כן' הוסבר לו.
הם הזמינו עוד סיבוב של וויסקי להעצים את הריגוש , לגמו
במהירות , כרמל שילם ונסעו.
לא בלי חשש אך מגובה ברבקה וכרמל פתח באחת את הדלת והספיק
לראות אדם בגובהו, לבוש כמותו מכנס טריינינג אפור עם חולצה
אדומה, עומד שגבו אליו ופניו לחלון, נשען על האדן, מרים רגל
אחת, מתייצב ובתנופה קופץ.
'אחריו' קראה רבקה ולקריאתה זינקו השומרים 1 מהחלון ושניים
מהדלת , לתפוס אותו.
ידו האחת נתפסה ע"י רבקה והשנייה ע"י כרמל וגיבורינו נגרר המום
החוצה בעקבות הכפיל.
השלושה שנשלחו ראשונים תפסו את הכפיל, את הזיוף בצומת, כמאה
מטרים מהביית.
גיבורנו (המקורי) התעשת ורץ לכיוון הדמות האחוזה, המתפתלת כמו
זיקית אפורה-אדומה שנתפסה ע"י ילדים סקרנים.
ובדיק כשהגיע מרחק חמישים סנטימטרים מהמקום ממנו אפשר לזהות
תווי פנים הצליח הכפיל להשתחרר ונזרק כמו גולה של לאגר מרוגטקה
בייתית, זינק ומעד ודידיה במהירות לכיוון דרום.


כרמל מתקרב לחבורה בעוד רבקה צועקת על השלושה שנראים מאוד
נזופים, כרמל מהסה את כולם בשמאלו ובימין אחוז סלולרי שאליו
הוא מהנהן בלחש .
הזעם שוכך ו מחליפה אותו סקרנות כי כולם ידעו עם כרמל מהנהן
בלחש לסלולר הוא כבר, לרוב, עסוק בצעד הבא.

הוא ניתק ספר עד שלוש וענה לצלצול שהיה העתק צורם לשיר ילדים
שוב המהם פעמיים וניתק.
'יש לי כתובת' אמר.
'הוא דומה לי?' שאל חביבנו את השלושה שעטו על ההזדמנות להפסיק
להגניב מבטים לפרצופה הכעוס של רבקה.
'כן'
עכשיו, כשחושבים על זה...'
'זה לא אתה?'  
ענו ביחד.
דמעה גדולה וצבעונית של חימה וחוסר אונים ועצב על-כך שהוא לא
מבין את הסיבה לדמעה, החליקה והתפזרה בין זיפי זקנו,
כרמל ניער את פניו ביד אחת,כדי להרחיק את השאריות הרטובות
ואמר:
'הוא יהיה שם באחת עשרה, יש לנו'... הסתכל בשעון...'מספיק
זמן'.


הם הגיעו לכתובת הדירה הייתה מס. 6 בבניין מס. 84 ברחוב הרצל
הבלה.
הם עמדו מול הדלת מתנשפים מהתרגשות וממאמץ כיבוש שלושת הקומות
תחתם, הם עמדו כך בערך דקה כשרבקה האחרונה להתאושש .
הדלת נפתחה בקלות לתוך חדר חשוך, כבר מהפתח הבחין במיטה שעלייה
שרוע גוף לבוש בגדים זהים לשלו, מה שסחט יבבה פנימית ברגע
הגילוי .
כרמל, במיומנות של מנתח, השחיל ידיו לתוך כפפות לטקס שרבקה
הושיטה לו מתוך תיק שנשען עלייה,כרמל הנהן לרבקה ופרס את ידיו
מול פניו כאילו החזיק בם כדור דמיוני.
רק בהנהון השני רבקה הגיבה, כרמל עם כפפות הלטקס והתנועות
השקטות ,עשה עלייה רושם מדהים באפלולית.
היא הגישה לו שקית ירקרקה אטומה שבתוכה נחה תחבושת חסרת חיים
ספוגה אתר.
באותה מימנות שהזכרנו אטם, כרמל, את פני הישן עם התחבושת,התגבר
בידו השנייה על פרפור קלוש וצעד לכיוון מתג האור בעוד זוג
פרצופים מלאי הערצה עוקבים אחר מסלולו כאילו מנסים לגלות את
זנב השביט הנגרר ממנו.
נקישה,
אור.
שלושתם זינקו קדימה והביטו מקרוב על פני החולה.
'אבל, אבל הוא שחור!!'!! נשמעה קריאה מיואשת.
רבקה וכרמל הביטו זה בזה והינהנו בידענות.
'לא שמתם לב? הוא לא דומה לי!!'
עכשיו אני שמה לב' אמרה רבקה בזהירות וברגישות 'באמת הצבעים
שלך יותר בהירים',
'נכון, החזיק החרה כרמל,'אבל זה לא משנה'.
הוא הושיט סכין קצבים נוצצת, כאילו קטף אותה מן האוויר, אלכס
,הבהיר יותר מבין לובשי הטריינינג בחדר, מתח את ידו של הכהה
וחיכך את הסכין בפרק היד.
מייד פרץ דם סמיך בשטף מסוכן מן הפצע,אבל אלכס לא הרגיש דבר,
חיותו שבה אליו עם קמילתו של הכפיל .
רבקה חטפה מידו את הסכין ובשפתיים מעוקמות ניסתה לדקור את ליבו
של השותת, היא לא הצליחה לחדור את הסטרנום והתייאשה מהר.
בינתיים, בפינת החדר, קרוב לדלת, עסק כרמל בהורדת הכפפות
ובתנועה מדוייקת הכניס אותם לשקית הירקרקה לצד התחבושת
המנומנמת, כשהביט במיטה ראה את הגופה בתנוחה לא טבעית, היד
הפסיקה לזרום דם ורק טפטפה קלושות.
נראה היה ,מהפינה ההיא, אם מסתכלים רק על כף היד, כאילו המנוח
עונד תכשיט אדום בוהק שמתחיל כצמיד ונמתח בין רווחי האצבעות ,

כרמל התפעל מכך שדימיונו עומד לו גם ברגעים מתוחים כאלה,אך לא
הופתע.




אחרית דבר:
על המדרכה תחת הבית הסכימו כולם שעשו את המעשה הנכון,
הם נכנסו לאוטו שניצנץ בירוק מוכר ונוח ונסעו לאכול
במסעדהצמחונית, אף אחד מהם לא יכל לאכול בשר באותו הערב והם
התבדחו איש על חשבון רעהו על רגישות הקיבה שלו ואז הבחינו שזו
היא פעם שנייה הערב שהם הסכימו על אותם דברים, ללא סייגים
ובהרגשת ה-חברותא הקירבה הזו המשיכו הלאה.