ותמיד שפרץ הרגשות הזה עמד על הצוק, תכנן לקפוץ ולשחרר את
כולו,
היא הייתה מתיישבת לה בפינה של החדר וממלמלת לעצמה את ה"המנון"
שלה, את מה שעזר לה להמשיך להיות בלי לגלות את האני האמיתית
שלה.

הכל התחיל כשהיא אמרה לעצמה שזה לא הפתרון. היא ישבה עם סיגריה
ביד אחת והראש שלה בשניה, חושבת על כל החיים שלה, ועל מה יקרה
אם היא תסיים אותם.
היא הגיעה למסקנה שזה פשוט לא יעזור, בריחה היא לא סוג
התמודדות בשבילה, ושהיא צריכה למצוא משהו אחר.
היא הרימה את ראשה ונתקלה בפוסטר ענק שתלוי מולה, ועליו סמיילי
ענק, שדורש חיוך בחזרה.
חיוך. זה כל מה שהפוסטר דרש ממנה, וזה מה שהיא נתנה.

מאותו היום כולם החשיבו אותה בתור בנאדם מאושר, ראייה דיי
אופטימית, אבל לא לחלוטין. בכל זאת, אף אחד לא מאושר לחלוטין.
צחוקים וחיוכים תמיד הקיפו אותה, וכולם רצו להיות מאושרים
כמוה, כמו החיצוניות שהיא מפגינה.

וכמובן שאבל צריך להכנס פה, ובאמת יש אבל.
היא לא הייתה מאושרת, בכלל. כל יום היא הייתה צריכה להתמודד עם
סבל חדש וכואב יותר, והכל הכל היא הדחיקה,
שמעטה האושר שעוטף אותה לא יפגע, שלא יראו את החולשות, שלא
ידעו כלום.
והיו לה רגעים של אושר, קטנים כאלה שחולפים מהר, שעיצבו לה את
הקליפה המתפוררת שלה.
והיה לה אותו.
הוא עזר לה בהכל, אבל הם לא העיזו להרחיק מעבר לסייבר ספייס.
וזה כל מה שהיא הייתה צריכה.

לפעמים הם ראו אחד את השני, והוא היה עם חברים שלו, והיא, היא
הייתה לבד, כמו תמיד.

"הם לא אוהבים אותך"
בום.
רבע קליפה נשברה לרסיסים.
"הם לא מכירים אותי, איך הם לא אוהבים אותי?"
האושר שלה כנראה לא שימח את כולם. תמיד יש יוצאים מהכלל.
תמיד.
"הם... הם חושבים שאת מגעילה"
רסיסים מפוזרים על הרצפה. הכל נשבר. נמעך לחתיכות קטנות שאי
אפשר לשחזר.
כל ההגנה שהיא בנתה לעצמה במשך שנים, נהרסה בגלל הדבר הטוב
ביותר שקרה לה.
אירוניה טיפשית.

ועכשיו? עכשיו היא בפינה החדר, במקום הקטן הזה בין המיטה
לשידה, יושבת, מחובקת עם עצמה.
ממלמלת, כאילו הייתה עוד תקווה,

"הכל בפנים".
"הכל בפנים".
"הכל בפנים".




10.4.01