כן, גם אני רציתי
כמו משוררים לצעוק
"אני אוהב אותך!".
אבל לא הרגשת,
והמשכת לדבר
על מה שהייתי צריך כנראה
במקומך.

בחצי חיוך הסכמתי
על גיל 16,
על שיחות פילוסופיות,
וחשבתי-
זה אבוד, עכשיו,-
            אותך אני צריך.

במבוכה שהשתררה במתח
שנוצר בין
אמירתך לגבי מה, או מי,
צריך הייתי לאהוב,
לבין
המחשבה שלי- "אני אוהב"
שנשארה בסופו של דבר
בין שפתיי
ולא נגעה בשלך,
שיחקת,
ללא משים.

ולא שוטטתי סהרורי
ברחבי העיר.
ולא צעקתי
כדרכם של משוררים.
ואפילו לא לחשתי
אל שפופרת טלפון.
ולא ידעת, לא ידעת.
זה אבוד, עכשיו,-
            אני עייף.

או ידעת?