אין שם לכאב שלי
לכן, אני לא יכולה לקרוא לו
לא יכולה לדבר איתו
אלא רק להרגיש אותו.
תופס אותי בהפתעה
מושך אותי למטה
מחזיק בי ומסובב אותי
את גופי ואת נפשי
בתוך תנועתו...
ולא נותר לי
אלא לשחות במערבולת הכאב שלי
ולראות אותי מתמזגת
עם הקצב המטורף שלו
מסתובבת סביב עצמי
במעגלי הקסמים שלי
ושוקעת מטה מטה.
במעגלי הקסמים שלי
אין קרן אור
אין יד מושטת
ורק חינוכי הדתי
מכריח אותי להאמין
שיש אלוהים...
במעגלי הקסמים שלי
אין דרך יציאה
גם אם זה לא היה גורלי
הרי שזה מה שהפך
להיות היעוד שלי.
אז אני לומדת
לשמוח את הכאב שלי,
להביט בציניות
על ציפיות מכזיבות
להבין ולעכל
שמעגל הקסמים שלי
הוא האופק הטבעי שלי,
שאני לא יודעת אחרת
למרות ועל אף הרצון הטוב.
אני מבינה שאני חסרת תקנה
כי אין דבר כזה.
ולמרות שאני מבינה
שזו אותה מסקנה
רק שלא מתוך יאוש
אלא מתוך השלמה וקבלה
ולכן, אולי
אני סתם מרימה ידיים,
אני מודה
שאני פשוט כבר לא מבינה.
שנמאס לי לטחון מחשבות
ונמאס לי לרצות
ונמאס לי מאד
להישאר בחוץ ולא להתהוות
בדרך אחרת.