הוא רודף אחרי. הם תמיד רודפים אחרינו, הענקים המעוותים הללו,
ארורים יהיו.
עוד כמה דקות זה ייגמר בשבילי, אני יודע את זה ומשלים עם
הידיעה הזאת, מעטים הם בני עמנו שיכולים לדווח על מפגש עם אותם
ענקים שבסופו הם נותרו שלמים ובריאים, מעטים מאוד.
אני בורח בכל כוחי, לא מתוך תקווה אמיתית להינצל, אלא מתוך
הרגל, זה מה ששיננו באוזנינו, יומם וליל מאז היוולדנו - הם
תמיד רודפים אחרינו ואנחנו תמיד בורחים.
בורחים בכל כוחנו, כאילו יש סיכוי אמיתי, כאילו לא יידרש נס.
עדיף היה לעמוד במקום ולהתפלל, שהענקים יאבדו פתאום עניין, או
שיהיה להם משהו אחר, דחוף, לעשות, מי יודע מה הם עושים כשהם לא
רודפים אחרינו. אבל זה כמעט בלתי אפשרי, לעמוד מנגד, כאשר
הרגליים העצומות האלו, העבות מידי אפילו בשביל הגודל של
הענקים, רועמות ממש לידך בכל פעם שהם נוחתות על הרצפה, כשאתה
יודע, כמעט בוודאות, שהרגליים האלו ממש, יביאו לסופך העלוב.
ואל לך לחשוב, לשגות באשליות, כי הענק יסתפק רק בפציעתך, הטלת
מום או נכות קשה כלשהי, אלו הם אשליות תמימות ביותר, שכן
הענקים נודעים באכזריות חסרת העכבות שלהם, הם לא מפסיקים עד
אשר אתה נותר גופה מרוטשת וגרוטסקית.
איננו יודעים מדוע, אף פעם לא גילינו.
אחי, ירבעם, טוען שהם פוחדים מאיתנו ולכן הם רוצים להשמיד
אותנו. הפילוסופיה הזאת רווחת בקרבם של רבים מבנינו, הצעירים
והנועזים במיוחד. וגם אני השתעשעתי ברעיון פעמים רבות, שהרי
ישנם ראיות שתומכות ברעיון הזה - משהו בצורת הרדיפה של הענקים,
מסויגת משהו, כאילו הם רוצים להיות מוכנים לברוח כאשר אחד
מאיתנו יחליט לתקוף חזרה. רוב המתנגדים לפילוסופיה הזאת טוענים
שזוהי פשוט צורת התנועה של היצורים, המגושמים עד כדי כאב.
פעם אחת, אני זוכר בבירור, חזיתי במאורע מדהים, ההתרחשות
המרהיבה ביותר שהייתי עד לה מעודי, אחד הענקים, אחד מהקטנים
שבהם, רדף כתמיד אחרי אחי האחר, שמשון, שהיה אמיץ יותר מכל אחד
שהכרתי במהלך ימי חיי הקצרים. שמשון ברח, כתמיד. ולפתע הוא
עצר, בעוד אני עומד בהשתאות מאחורי מחסות, הסתובב והחל רץ
המהירות אדירה ובנחישות כלפי הענק, שכנגד כל תחזיותיי, שכללו
את מותו המהיר של אחי, החל לברוח, כך נדמה, לכיוון השני, בעוד
שהוא מקפץ בצורה מצחיקה וזועק זעקה שהדהדה בכל הארץ. כמעט
מיידית הגיע ענק אחר, גדול, שהרג את אחי הגיבור ללא רחמים.
מבט אחד בגופו משולל החיים של אחי, או... במה שנותר ממנו, סילק
מליבי כל מחשבה על קריאת תיגר על ענק כלשהו. הבטתי בו וחשבתי
שהצלחתי להבחין בפניו של שמשון, מעוותות לגמרי אמנם, אך אם
אינני טועה, ראיתי חיוך, כזה של סיפוק, של ניצחון. לא יכולתי
להסיר את עיני מהמראה, אך ידעתי שעלי להימלט משם כל עוד נפשי
בי, שכן הענקים תמיד לוקחים את הגופות שלנו, מי יודע לאיפה.
אחרי המקרה הזה עשינו אסיפה משפחתית, משפחה גדולה, כמנהגנו, כל
המשפחות בעמנו הינן ברוכות ילדים, שכן רק כך אנחנו שומרים על
היתרון שלנו על פני כל היצורים החיים, אפילו על הענקים, בכמות
שלנו. לא לשווא אנחנו הם שליטי הארץ הזאת... ונהיה כך, שנים
רבות, שנים רבות אחרי שהענקים ייעלמו מהארץ, כשם שקודמיהם
נעלמו לפניהם. רק אנחנו נשארנו, לאורך הדורות, ממלאים את האדמה
ומלטפים אותה.
ההיסטוריה מאוד חשובה בקרב בני עמינו. והיא מדוברת כל אימת
שאנו נפגשים, כי העבר שלנו, מלא התפארת, מסביר את עתידנו
ומצווה אותו, החיים של האחד הם קצרים וברי חלוף ואין הוא משפיע
לבדו על תנועתו הסיבובית של העולם, אך לו הבין את המסורת של
עמו וידע את טבעו הקולקטיבי, או אז יתמלא ליבו בגאווה ויוכל
למלא את ייעודו בשלמות.
לכן בכל פעם שאנו נפגשים אנו מברכים את השני לשלום ע"י סקירה
מהירה של ההיסטוריה הידועה לנו עד ימים אלו, פעולה זאת נעשית
מהר מאוד כמו כל התקשורת שלנו, אחד חושב את זה והשני פשוט
מבין...
מכל פנים, בישיבה המשפחתית הוחלט, אחרי שכולם 'בירכו אחד את
השני לשלום', לנסות ולעבור למקום אחר, להגר. הגיעו שמועות כי
ישנם מקומות בעולם, בהם הענקים, צבעם כצבענו והם אינם אכזרים
כלל ונוהגים בכל היצורים החיים בכבוד ואחווה. לטעמי אלו הם רק
סיפורי סבתא, מי שראה את הענקים בפעולה יודע כי הם אינם
מסוגלים ברחמים או כבוד... או אחווה. יש לי אחים רבים, אך את
שמשון אהבתי יותר מכולם.
על כל פנים, לנסות להגר לארץ אחרת יהיה, למעשה, בלתי אפשרי, לא
נפוצים הם הסיפורים על משפחות שהצליחו בכך ועוד פחות יחידים.
המסע לוקח ימים רבים ועמנו לא חזק בניווטים, האוריינטציה שלנו
עובדת מצוין בתוך שטחים קטנים, כשצריך למצוא מקום מסתור, אך לא
על פני ארצות וימים. נראה כי לא נועדנו להיאבק בגורלנו.
הוא רודף אחרי ואני בורח, בכל כוחי, לא אספיק למצות אותו לפני
שהוא יתפוס אותי, הענק הזה אינו פחדן, בזה אין ספק, הוא לא
ימלט בצעקות אם אפנה כלפיו בגבורה. גם הריצה שלו, לא מסויגת
כל-כך, כאילו כל מטרת חייו היא לשלול ממני את חיי, הוא יצליח.
חלק מאיתנו ניחנו ביכולת קצרת טווח לראות את העתיד, גם אני,
אני רואה את מותי, כאילו הייתי צריך סגולות נבואיות שכאלה בכדי
לדעת איך זה מסתיים.
הרגל שלו כבר מעלי, היא יורדת במהירות עצומה, כמו כוח טבע,
אולי זה מה שהם. עצרתי, אבל לא התפללתי, אלא הזכרתי לעצמי
מיליוני שנות היסטוריה, לפני שהענקים האלו הופיעו. הם באו בכדי
להיעלם, אני אומר לעצמי, ההיסטוריה אפילו לא תזכור אותם. ואילו
אנחנו ניוותר, נהלך בחן על פני הארץ, ממלאים את האדמה ומלטפים
אותה.
הכנפיים שלי נמעכות ראשונות, עוד נאנו-שנייה אני אדע להיכן הם
לוקחים את הגופות שלנו.