אומרים שכל ההתחלות קשות,
ההתחלה שלי היתה נהדרת,
קלה כמו נוצת מלאך,
שמרחפת לה ברוח ערב חמימה,
ונוחתת פה ושם לנגיעה,
מציתה חיוך, מעלה תקווה,
לפתע מגביהה, מתרחקת,
נעלמת וחוזרת, מתערבבת, נקטפת, נאספת,
ושוב ניתקת, ממשיכה במעופה.

מתישהו נעשתה כבדה,
מאבק וטל הדרכים?
או מגודש האושר במרומים?

כעת היא מונחת נטושה,
מתחת ספסל בשדרה,
ליד שאריות מזמנים אחרים -
עטיפות ממתקים שהועם זוהרן,
בדלי סיגריות שנמצצו עד תום,
נבטים חוורים, שלא יצמחו.

פה יש לה זמן ללא קץ לשמוע את הולם צעדי החולפים,
לצפות בהערצה בחריצות הנמלים,
לעקוב  אחרי התפוררותה שלה,
לחוש את הקור והחום,
לראות את האור והצל שנוצרים מהתנועה במרום.

אולי תועף שוב מעלה על ידי סערה,
או תטוטא על ידי עובדי העיריה,
ואולי אז יקרה דבר מה.