כשהייתי בכיתה ט', ישב לידי בשיעורי מתמטיקה אחד שעבד בבורגר
ראנץ'. הוא היה בחור די מצחיק, היה לנו קטע קבוע כזה שאני צוחק
עליו (בדרך כלל על זה שהוא נראה כמו קוף), והוא נותן לי
אגרופים לכתפיים. באותה תקופה סברתי שככל שאחטוף יותר אגרופים
- כך אהיה חזק יותר.

לפעמים כשהמורה חזרה על החומר בשביל התלמידים הלא-חכמים, הוא
היה מספר לי קטעים מהעבודה שלו כמו "אתמול מישהי הזמינה ראנץ'
בלי דשא, היא התכוונה לחסה אבל אמרה דשא בטעות", או "לפני
יומיים נפל לי המבורגר קפוא על הרצפה, באתי לזרוק אותו לפח ואז
האחראי משמרת אמר לי לשים על האש". היה מעניין לשבת לידי הקוף
הזה בשיעורי מתמטיקה.

יום אחד הוא לא בא לבית הספר (בטח חטף איזה וירוס כי הוא אכל
בעבודה), אז ישבתי לבד והשתעממתי. המורה עשתה תיקון למבחן
האחרון שבו קיבלתי 100. בכלל מה יש להקשיב למורה במתמטיקה?
הבעיה היא שאם לא מקשיבים לה, או לא עושים את עצמנו מקשיבים
לה, היא מתחילה לצעוק. פתאום נזכרתי באיזה סרט שראיתי ששם
מישהו אמר שאם מישהו מדבר אתך וזה לא מעניין אתה יכול להראות
מרוכז אם תספור את המילים שהוא אומר. אז במקום להקשיב למורה,
בהיתי בפרצופה וניסיתי לספור את המילים.

המורה הזאת סבלה מהמקרה הכי חמור של שיעור פנים שבו נתקלתי. זו
הפעם הראשונה שאני ממש מרוכז בפניה, ואני מבחין פה בשערות
מקורזלות על הסנטר ומעין "מברשיות" רכות על הלחיים. תמיד ידעתי
שיש לה שיער על הפרצוף, אפילו היינו צוחקים עליה "בעלה מת -
היא לא התגלחה שבוע", אבל עד כדי כך? היו לה שערות על כל פינה
אפשרית בפרצוף, גם בתוך האף. כשהיא דיברה, שערות הנחיריים שלה
התנופפו כאילו אין מחר, הדבר בלט בעיקר כשהיא היתה מסובבת את
ראשה בתנועה מורתית שנואה כדי לתת מבט כועס על תלמיד שפטפט.
כאשר סיימה תנועת ראש שכזו, כל שערות האף שלה התנודדו כזרועות
אלמוגים המעסים גבו של דג פטיש.

לא הסרתי את מבטי מנחירי המורה למתמטיקה במשך דקות ארוכות,
עיניי התרחבו והרגשתי כאילו יש רק שניים בכיתה. אני,
והשערות-נחיריים של המורה. מזמן כבר הפסקתי לספור את המילים,
למען האמת הפסקתי לשמוע מילים. כל מה שקלטתי היו תנודות איטיות
של שערות מקורזלות. מעולם לא הופנטתי, אבל אני חושב שברגע ההוא
הייתי ממש קרוב להיפנוזה. לעזאזל, תנועת הנחיריים של המורה
למתמטיקה היתה הדבר הכי מרתק שראיתי בכל חיי. לרגע הייתי
משוכנע ששערות האף מנסות להגיד לי משהו באמצעות איזשהו קוד
קוסמי, כמו שיש מורס ואיתותי עשן, הנחיריים העבירו לי מסרים
מוצפנים. הרגשתי ממש את המסר מגיע לי למוח, משהו עם קוף. משהו
קרה למישהו. כן, אני רואה הכל. משהו קרה לקוף מהבורגר ראנץ'.
הוא שוכב פצוע בשיחים. אני רואה את השיחים, אבל איפה זה נמצא?
איך אוכל לעזור לו? איפה השיחים האלה? כוח הנחיר שלח אלי מסר
מדוייק יותר. הקוף שוכב פצוע בשיחים שליד הגן הציבורי, זה שתי
דקות ריצה מהשער הראשי של הבית ספר.

מייד יצאתי מהטראנס, וקפצתי מכיסאי. "עלי להציל את הקוף!"
קראתי תוך שאני מניף את אצבעי באוויר כסופר-גיבור שקולט מישהו
בצרה. כל התלמידים וגם המורה המזוקנת כמובן בהו בי, אך לפני
שמישהו הוציא מילה מהפה, כבר הייתי מחוץ לדלת הכיתה, רץ ריצה
מהירה.

התקרבתי בריצתי אל שער בית הספר, מתכנן איך לחלוף על פני השומר
כדי להמנע מהשאלה מה עושה תלמיד מחוץ לכיתה, ולהמשיך בריצה
מהירה אל השיחים, כשלפתע צעק מישהו מכיוון הספריה את שמי. תוך
כדי ריצה הפניתי את מבטי לכיוון הקול הצועק, ראיתי שזה הקוף
מהבורגר ראנץ', מעדתי על אבן ונפלתי עם כל תנופתי על הרצפה.
הכל נעשה שחור.

פקחתי את עיניי וראיתי את השומר ואת הבורגר-קוף עומדים מעלי.
"קוף לא בשיחים", מלמלתי. הם הביטו זה בזה ואז שוב אלי. הבנתי
שעלי להגיד משהו מעט יותר מובן לפני שהשומר יזמין לי אמבולנס.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי את הקוף. הוא התכופף ולחש באוזני
"הברזתי ממתמטיקה כי קיבלתי 100 במבחן האחרון והיא תמיד עושה
תיקון מבחן". נאנחתי.
"בוא אני אעזור לך לקום", אמר הקוף.
"אני בסדר", אמרתי, "אני יכול לקום לבד". נעמדתי בעצמי על
הרגליים.
"אתה בטוח שאתה בסדר?", שאל הקוף.
"כן", אמרתי, "למרות שטיפה כואב לי הגב כי כל הלילה זיינתי את
אחותך".
האגרוף שהוא הוריד לי לכתף היה די עלוב. מצד שני גם הירידה שלי
היתה לא משהו. "מה אתה בכלל רץ פה כמו מטורף באמצע השיעור?",
שאל כשצעדנו לכיוון הספריה, הרחק מהשומר המשועשע. "אל
תשאל...", אמרתי, "אתה לא רוצה לדעת".