איזה כיף לנסוע באוטו
לא! זה חרא.

יורד גשם אי אפשר לעשן כי אם אני פותח חלון כולי מתמלא מים,
בעצם לא כולי. רק הצד השמאלי שלי נרטב. אני חצי רטוב. ומי
שמכיר אותי יודע שאחד הדברים שהכי חשובים לי זה איזון. אני
קורא לחרא הזה איזון של הטבע. נגיד אם אני יורד במדרגות בבניין
עם כמה קומות, כל קומה אני עושה סיבוב עם הגוף לצד שהפוך
מהסיבוב של המדרגות. כדי לאזן את עצמי, אחרת זה פוגם באיזון
הקוסמי. תדמיינו שמחוברים אליכם חוטים בלתי נראים. כאשר אתם
עושים סיבוב סביב עצמכם החוטים מתלפפים ואתם תקועים. לכן צריך
לעשות סיבוב לצד השני כדי לשחרר את החוטים. בקיצור אני שונא
להירטב רק מצד אחד אז לא פתחתי את החלון ועישנתי סיגריה עם
חלון סגור.
מה עדיף? מים בחצי פרצוף או עשן על כל הפרצוף?
אז פתחתי חצי חלון וככה היה עלי חצי עשן וחצי מים על חצי
פרצוף.

הסתכלתי לראות מה השעה ברדיו, השעה הייתה 91.8, בדיוק כמו לפני
כמה דקות. השומר הרוסי אמר לי "תכנס ותפנה לצד ימינה". עשיתי
כדבריו (לפחות עד כמה שההגיון מאפשר זאת). חניתי ליד טנדר גדול
וידעתי שיהיה לי קשה לצאת מהחנייה הזאת אבל לא היה אכפת לי.
פתאום ראיתי שכל הצד השמאלי של הג'ינס והמעיל שלי רטוב, והצד
הימני לא. איך אני אוהב כשזה קורה.
טוב שאני לא גר באנגליה. שם הצד הימני של הרגל נרטב בנהיגה.
נראה לי שהם מעבירים שם הילוכים עם יד שמאל. בטח באנגליה גם
מאוננים יותר עם יד שמאל. כשאני אסע לאנגליה מתישהו אני אברר
את העניין. עכשיו רשימת הדברים שאני צריך לעשות באנגליה עלתה
לשלוש:
1. לאכול דג עם צ'יפס.
2. לברר עם איזו יד מאוננים יותר.
3. לאונן אחרי אכילת דג עם צ'יפס (יופי של שימון זה יהיה)

יצאתי מהאוטו וזרקתי את הסיגריה לתוך שלולית. נכנסתי לבניין
ולקחתי מספר. היה עלי לחכות 8 תורות, אז התיישבתי על כיסא
שחור. לפני היה שולחן שעליו הייתה כוס פלסטיק ריקה שהיה בה פעם
קפה עם קצף. מולי ישב חייל שמן. הוא אכל בגט שבלטו ממנו חתיכות
פלפל גדולות. היה שם גם רוטב לבן מגעיל כזה שיצר פסי-גועל
שנמתחו בין קטבי הבגט, זה הגעיל אותי אז הסתכלתי קצת הצידה.
ליד החייל ישבה אישה בת איזה 30 ולמרגלותיה היה מונח תינוק
בתוך עריסה כזאת שנראית כמו מזוודה עם ידית. מעל האישה והחייל
היה שלט "אזור עישון" ואני התבאסתי כי לפני איזה חצי דקה זרקתי
סיגריה כמעט שלמה לשלולית. השלט שנתן היתר לעישון גרם לי
להתחיל לחפש מאפרה. לא מצאתי. הדבר שהיה הכי קרוב למאפרה היה
כוס הפלסטיק של הקפה. רק מי שמעשן יכול להתייחס לכוס פלסטיק
בתור מאפרה. או מי שחבר קרוב שלו מעשן. או מי שעישן בעבר. או
סתם מישהו שמאונן עם דגים (מעושנים) וצ'יפס.

האישה תקעה בי מבט של "תפסיק לבהות בחזה שלי, סוטה", אז השבתי
את מבטי לחייל, ככה אני אלמד להתמודד עם החרא שהוא אוכל. היה
לו רובה והוא היה שמן. דמיינתי אותו רץ ברחובות עזה ומתנשף את
החיים שלו אחרי עשרים מטר. ילד ערבי רזה רץ לידו וחובט לו בראש
עם מחבט בייסבול. הילד ממשיך בריצה. אם הייתה אולימפיאדה
לארצות ערב בלבד, בטח הייתה קטגוריה כזאת. מעין שילוב בין ריצת
400 מטר לבין בייסבול.

מעניין אם בייסבול זה משחק אולימפי.
מעניין אם חייל שמן זה אפקטיבי.
מעניין אם שלוש מילים זה מילה שנגמרת באות י'.

החייל השמן הסתכל עלי בחזרה והיה לי לא נעים. הוא גם התחיל
לשעמם אותי. אז הפניתי שוב את מבטי אל האישה עם התינוק. אולי
היא שכחה שבהיתי לה בחזה. היא בטח הייתה כוסית עד לפני איזה
שנה בערך. התינוק הרס את הכל. לא, היא דווקא נראית בסדר. חמודה
כזאת, מראה אמריקאי. שיער בהיר גבוהה ורזה, חזה קטן אך לא
קטנטן. היא לבשה טרנינג ורוד. אני כמעט בטוח שזה היה ורוד.

תמיד יש לי בעיה לזכור צבעים. ומקומות. ופרצופים. ומעשים.
וצבעים. בכלל יש לי בעיות עם הזיכרון מאז שאני זוכר את עצמי.
בגלל זה החלטתי לכתוב, אולי אחרי שאני אקרא את זה בעוד כמה
ימים הזיכרון שלי ישתפר איכשהו.

הערה:
לא, זה לא השתפר.  

כשהגיע התור שלי קמתי מהכיסא השחור והלכתי לשבת על כיסא שחור
נוח יותר כשמולי גבר קירח. "צריך לתקן את הברקסים", אמרתי לו.
עשינו את עבודת הניירת הדרושה וקמנו משם. בדרכי לכיוון האוטו
חלפתי על פני האישה עם התינוק וברגע שראיתי את התינוק נפלט לי
"מה החרא הזה". הוא היה אולי בן חודשיים אבל היו לתינוק הזה
משקפיים! בחיים לא ראיתי כזה דבר. איך אפשר בכלל לבדוק ראיה
לתינוק כזה קטן? הרי מבחני ראיה עושים עם אותיות, התינוק לא
יודע לדבר. למען השם הטוב, הוא לא יודע ללכת אפילו, הוא לא
יודע כלום, רק להזיל על עצמו ריר ולהתעטש. טוב למי אכפת מהחרא
הזה. אני בדרכי לאוטו ולא מעניין אותי תינוקות מעוותים. צריך
להזיז אותו מהחנייה לתוך המוסך עצמו.

היה לי קשה לצאת עם האוטו בגלל שחנה שם טנדר לידי. מה הוא נדבק
אלי?
התינוק הדפוק הזה המשיך לככב במחשבותיי גם כשהכנסתי את האוטו
לתוך המוסך, גם כשהלכתי לכיוון היציאה. אבל הוא עף משם במהרה
ברגע שקלטתי שאין לי איך להגיע הביתה עכשיו. חפיף, לפחות אני
לא חייל שמן.