אני הסתכלתי לתוך האקווריום. והיא הסתכלה עלי. יכולתי להרגיש
את המבט שלה. כמו שתי קרני לייזר שחורכות לי את העורף.
"אתה לא מתכוון להגיד לי כלום?" היא אמרה.
"אין מה להגיד." אמרתי. המשכתי להביט בדג שלי, שוחה בשיוויון
נפש מהטירה לצמח ובחזרה. חייכתי אליו בשקט.
היא המשיכה. "אתה יודע מה אתה? אידיוט!"
שתקתי.
"אידיוט שלא חושב!"
ראיתי אותה בהשתקפות של האקווריום. היא התיישבה על הכיסא
ונראתה עצבנית מתמיד. "בשביל מה זה היה טוב, אה? תענה לי!"
עכשיו תורי, חשבתי. "לא יודע."
"לא יודע." היא חיקתה אותי בקול של מפגר. "לא יודע. יום אחד קם
וממתפטר מהמקום היחיד, שעוד היה דביל מספיק בשביל לקבל אותו
לעבודה. אז כרגיל הוא נשאר בלי כסף, ומי ישלם עכשיו את כל השכר
דירה? מי יקנה אוכל?"
"היה לי רע שם."
היא קמה מהכסא. "היה לך רע?! זאת חנות חיות מזדיינת! חשבתי
שאתה אוהב חיות!"
"כן." אמרתי. "אבל לא ככה."
"אתה מוכן להסתכל אלי?"
לא זזתי. "יודע מה?" היא אמרה. "אל תסתכל אלי. תמשיך להסתכל על
הדג המפגר שלך. על החבר הכי טוב שלך בכל העולם." היא עמדה ממש
מאחורי. "אני יודעת את הסוד הכמוס שלך, מותק. אני יודעת שאתה
מדבר אליו. שאתה חושב שהוא שומע אותך, שהוא חבר שלך. אתה אפס!
תסתכל על עצמך. בן עשרים וחמש, אפילו עבודה של ילדים בני שש
עשרה אתה לא יכול להחזיק. כל החיים שלך זה הדג המזדיין הזה,
איך קראת לו? גילבר?"
"גילבוע."
"Whatever. אתה חושב שהוא חבר שלך? נראה לך שהוא שם עליך זין?
שמשנה לו מי זורק לו אוכל מלמעלה, מי מנקה לו את האקווריום?
הוא סתם דג זהב סתום כמו כל הדגי זהב הסתומים בעולם."
בפעם הראשונה, הסתובבתי אליה.
"זה לא נכון."
היא גיכחה. "או, ועוד איך זה נכון. ואתה יודע מה הכי פתטי? יום
אחד אתה תמצא אותו צף באקווריום עם הבטן למעלה ומה תעשה? תבכה
כמו ילדה קטנה. כמו שבכית כשמת הדג השני שלך..."

וזה היה כל מה שהיא הספיקה להגיד. עוד לפני שהיד שלי הגיעה
לפרצוף שלה כבר התחרטתי על זה, אבל זה היה מאוחר מדי. וכשהיא
הגיעה שמעתי מין צליל מוזר כמו פטיש שדופק שניצל. היא עפה
אחורה ונפלה על הרצפה. העיניים שלה היו פעורות כמו שלא ראיתי
אותם בחיים, והפה שלה נפתח אבל היא לא אמרה כלום. היא אפילו לא
נעמדה על הרגליים, היא זחלה על ארבע אל הדלת וברחה החוצה.

היא הייתה איתי שלוש שנים. עכשיו נשארנו רק אני וגילבוע.
בלעדיה. אבל עדיין, עדיין לא לבד.