[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שמבוזי
/
סנפירים

אני הסתכלתי לתוך האקווריום. והיא הסתכלה עלי. יכולתי להרגיש
את המבט שלה. כמו שתי קרני לייזר שחורכות לי את העורף.
"אתה לא מתכוון להגיד לי כלום?" היא אמרה.
"אין מה להגיד." אמרתי. המשכתי להביט בדג שלי, שוחה בשיוויון
נפש מהטירה לצמח ובחזרה. חייכתי אליו בשקט.
היא המשיכה. "אתה יודע מה אתה? אידיוט!"
שתקתי.
"אידיוט שלא חושב!"
ראיתי אותה בהשתקפות של האקווריום. היא התיישבה על הכיסא
ונראתה עצבנית מתמיד. "בשביל מה זה היה טוב, אה? תענה לי!"
עכשיו תורי, חשבתי. "לא יודע."
"לא יודע." היא חיקתה אותי בקול של מפגר. "לא יודע. יום אחד קם
וממתפטר מהמקום היחיד, שעוד היה דביל מספיק בשביל לקבל אותו
לעבודה. אז כרגיל הוא נשאר בלי כסף, ומי ישלם עכשיו את כל השכר
דירה? מי יקנה אוכל?"
"היה לי רע שם."
היא קמה מהכסא. "היה לך רע?! זאת חנות חיות מזדיינת! חשבתי
שאתה אוהב חיות!"
"כן." אמרתי. "אבל לא ככה."
"אתה מוכן להסתכל אלי?"
לא זזתי. "יודע מה?" היא אמרה. "אל תסתכל אלי. תמשיך להסתכל על
הדג המפגר שלך. על החבר הכי טוב שלך בכל העולם." היא עמדה ממש
מאחורי. "אני יודעת את הסוד הכמוס שלך, מותק. אני יודעת שאתה
מדבר אליו. שאתה חושב שהוא שומע אותך, שהוא חבר שלך. אתה אפס!
תסתכל על עצמך. בן עשרים וחמש, אפילו עבודה של ילדים בני שש
עשרה אתה לא יכול להחזיק. כל החיים שלך זה הדג המזדיין הזה,
איך קראת לו? גילבר?"
"גילבוע."
"Whatever. אתה חושב שהוא חבר שלך? נראה לך שהוא שם עליך זין?
שמשנה לו מי זורק לו אוכל מלמעלה, מי מנקה לו את האקווריום?
הוא סתם דג זהב סתום כמו כל הדגי זהב הסתומים בעולם."
בפעם הראשונה, הסתובבתי אליה.
"זה לא נכון."
היא גיכחה. "או, ועוד איך זה נכון. ואתה יודע מה הכי פתטי? יום
אחד אתה תמצא אותו צף באקווריום עם הבטן למעלה ומה תעשה? תבכה
כמו ילדה קטנה. כמו שבכית כשמת הדג השני שלך..."

וזה היה כל מה שהיא הספיקה להגיד. עוד לפני שהיד שלי הגיעה
לפרצוף שלה כבר התחרטתי על זה, אבל זה היה מאוחר מדי. וכשהיא
הגיעה שמעתי מין צליל מוזר כמו פטיש שדופק שניצל. היא עפה
אחורה ונפלה על הרצפה. העיניים שלה היו פעורות כמו שלא ראיתי
אותם בחיים, והפה שלה נפתח אבל היא לא אמרה כלום. היא אפילו לא
נעמדה על הרגליים, היא זחלה על ארבע אל הדלת וברחה החוצה.

היא הייתה איתי שלוש שנים. עכשיו נשארנו רק אני וגילבוע.
בלעדיה. אבל עדיין, עדיין לא לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה הכל באשמתכם
יא חארות,
ראיתם את השם
שלי והייתם
חייבים להתחכם,
אני מכיר חארות
כמוכם, רואים שם
מגניב בסלוגן,
חייבים להעתיק,
או לענות, או
ליצור דיון
ציבורי,
קאקות! זה מה
שאתם, שלא לדבר
על זה שאת רוב
הרעיונות שלי
אתם גונבים...
אבל זה בסדר אני
מבליג,
וכל פעם שמישהו
מציק לי אני
עובר לדמות חדשה
בסלוגן!
ככה לעולם לא
תמצאו אותי...




ףץךן, בסלוגן
מתחכם בעזרת
השם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/03 0:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שמבוזי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה