ועכשיו, עכשיו שוב לבד.
שולחן כתיבה חשוך
בירה ביד.

מחר, מחר כה קרוב
הסוף אחריו, שהתחיל רק עכשיו.

כי כואב כשכותב אני שוב מתערבב
וקשה לעזוב. העבר שוב נושך
ומפיל את הבית שלי לחוף.

אפשרויות רבות בדרך
לפעמים מתבלבל בין מכשול
בין כחול.

והמנגינה תמיד באוזניים נמשכת
הכל מתמוטט מסביב. חיוך של איש חביב.

כי כואב כשכותב אני שוב מתערבב
וקשה לעזוב. העבר שוב נושך
ומפיל את הבית שלי לחוף.

הרוחות הגדולות בחיים מנידות
ואני רזה, מתעופף כמו לוליין על חבל
דק ומתחזה.

לפעמים כשקשה לעבור את הלילה
יושב וכותב. מנגן לאיטי מנגינות
מהירות ומחייך.

כי כואב כשכותב אני שוב מתערבב
וקשה לעזוב. העבר שוב נושך
ומפיל את הבית שלי לחוף.

כלום עוד לא נשאר מבחורה יפה
שאני לא רוצה. מעמיד פנים של
עכבר במעורה, מתחמק מהקצה.

בקצה הנורא מחכים החיים במבט מאוכזב.
ואולי לוותר שוב על רוח חוזרת בעוד משב.