הייתי ישן כשזה קרה, אני חושב לפחות. היה לי חלום מוזר, חלמתי
על יעקב. החלום התרחש ברחבה הגדולה של בית הספר שלי. הי"בתים
שיחקו כהרגלם כדורגל לכל אורכה של הרחבה, והכלוב של יעקב היה
ממש מאחורי אחד מהשערים המאולתרים, שהוגדרו רק על ידי שני
תיקים, שהושלכו על הריצפה בסוף הרחבה. אבל יעקב לא היה בתוכו,
אלא בין שתי ידי שלעומתו, נראו עצומות בגודלן. הוא ניסה לכרסם
את דרך המילוט שלו דרך הידים שלי. 'כנראה משהו הטריד אותו'
חשבתי לעצמי, 'כדאי שאקח אותו לכלוב לפני שיפול מידי ואל מתחת
לנעל שלי.
לפתע יעקב קפץ מידי (באופן צפוי למדי), והחל לרוץ לכיוון הכלוב
שלו, אבל למרבה הפתעתי, דווקא שחשבתי שלעולם לא אראה אותו
יותר, (דבר שלא היה כל כך נורא מבחינתי), הוא עצר, נעמד רגוע
ונינוח. רצתי מהר להרימו מהריצפה, ומהרגע שהוא חזר לידי, המאבק
חזר באופן נמרץ אף יותר ממקודם. המשכתי לכיוון הכלוב, אך באמצע
ההליכה שנראתה מאוד אין-סופית, יעקב עשה דבר שלא חשבתי שאוגרים
יכולים לעשות, הוא התחיל להשמיע קולות שאני זיהיתי כבכי. אני
בן אדם דיי מניאק, חשבתי שאני מאוד אהנה לשמוע את העכבר הזה
סובל. אבל משהו בפנים לא נתן לי להנות מזה אפילו מעט, להפך, זה
עשה לי רגשות רחמים. התחלתי להזדרז בהליכה שלי לכיוון הכלוב.
השתדלתי מאוד שלא לחטוף את הכדורגל לראש, אפילו שמרתי שיעקב לא
ימרח על הכדור (עד כמה שזה יכל להיות מחזה מרהיב)...והכנסתי
אותו לכלוב.
יעקב רץ אל הגלגלת החורקת שלו, והחל לרוץ עם עיני הגולה
השחורות שלו, כאילו חסר מטרה, אבל הייתה לי הרגשה שדווקא הייתה
לו מטרה מאוד מוגדרת והחלטית, אבל הוא לא עמד להתייצב מולה
בשמחה גדולה מדי, כאילו הוא חוזר לעבודה שלו, כאילו נשלט או
מאויים על ידי כח חזק ממנו.

פתאום נזרקתי מהחלום אל מיטת חדרי החשוך, ומצאתי את עצמי שומע
קול פיצוץ אדיר שבקע מהחלון, כ"כ חזק שעבר תריס סגור, וחלונות
כפולים סגורים (החלונות הכפולים כבר ממזמן הוכיחו עצמם כחשופים
לקול בדיוק כמו חלונות רגילים). צמרמורת עברה בגוף שלי בעוד
אני מנסה להבין מה קורה מסביבי. בחמש עשרה השניות שלקחו לי
לרוץ לחדר ההורים שלי בפאניקה, החלו לרוץ לי דברים קיצוניים
ומוזרים בראש: 'שיט!! נוחת עלינו טיל!! סדאם המניאק הזה לא יכל
להודיע מקודם?!?' 'מה אני אעשה?! אני עוד רוצה להספיק להגיע
לצבא, לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה! להקים קליניקה בשכונות
עוני כמו האנשים האלה בטלויזיה! אין לי זמן למות עכשיו!'
'שמעתם את ז...' לא הספקתי לסיים את המשפט ונקטעתי על ידי אחי
הקטן שצעק 'וואי! איזה מבול!' הרגשתי נבוך ומטומטם, והלכתי
חזרה לחדר שלי מלווה בקולות רעמים קטנים.
הלב שלי עדין פעם בחוזקה, שבאותו רגע נראה לי היה כאילו הוא רק
מגביר קצב. ישבתי להכין שיעורי בית, אבל כרגיל חמש שניות אחר
כך, החלטתי שחשבתי מספיק, שמתי מוסיקה וחזרתי לישון. זה היה
יום ארוך.
אחרי הכל צריך להיות עירנים, אי אפשר לדעת מתי זה יבוא.