הם כולם יושבים עכשיו,במעגל,גבם שפוף,עינהם שקועות ברצפה.
על מה הם חושבים? , אני חושבת לעצמי, על מה כבר אפשר לחשוב.
החיים האלה , שגם ככה נראים לי כ"כ מסובכים לאחרונה,נקטעים
פתאום למישהו. ומה זה בכלל החיים האלו? בשביל מה ? הרי בסוף
הכל נגמר..האמנם?!
הרי לא בחרתי להיוולד, לא בחרתי לבוא לעולם. אפשר להגיד שבעצם
מכריחים אותי לחיות את החיים האלו,אם כי אפשר להתווכח על זה,
מכיוון שאם רצוני בכך,אני יכולה לסיים אותם בכל שניה.
אבל האם אני, שכ"כ מפחדת מהמוות, מסוגלת לעשות את זה? ועזבו את
המסוגלת...האם אני רוצה? מה רע לי פה, עם המשפחה, החברים,
התמיכה,האהבה...הביחד, הרי כשמתים אז לבד,ככה זה לפחות אצלי
במחשבות, ואני לבד לא רוצה להיות, בזה אני בטוחה.
אז כן, המחשבות על למה אני כאן עולות לי בראש, אבל אני תמיד
מצליחה בסוף להבין, והרצון לחיים גובר על כל רצון אחר, בסך הכל
טוב לי פה, באמת שאין תלונות.
ואז, פתאום אני רואה, שבנתיים לפחות ,יש לי אפשרות שליטה על
החיים שלי, אמנם לא במאה אחוז, אבל בהרבה מאוד תחומים, ויש לי
גם את הזכות הבסיסית מאוד של לחיות, הזכות לחיים.
לי יש אותה,לו כבר לא. מישהו אחר שמר על זכותו לחיות,אך לקח את
זכותו של אחר, באיזה זכות?! לא ברור. לא לי לפחות.
תמיד לימדו אותי על הערך של החיים כערך עליון, ואין ספק שחיים
במידה מסוימת זאת צורה של השרדות,כי מסתבר שתמיד יהיה מישהו או
משהו שירצה לקחת את החיים ממך.
ערך עליון, שבשניה אחת נופל אל התהום, התהום של הלא נודע,
ומשאיר אותנו כאן לבד,עצובים,בלעדיו. ואותו ערך גם משאיר
אותו,לבד, עמוק בתוך האדמה.
לי נתנה הזכות לחיים, האם גם ממני היא יכולה להלקח בכל רגע?!
ומי הוא בכלל השולט בכך?! מפחיד..מפחיד לחיות, מפחיד למות.
אבל תמיד , עם הראש קדימה,ממשיכים, אין ברירה.
אין ברירה?! ואולי דווקא יש? ואיזה מן ברירה זאת  להמשיך
לחיות,בלעדיו?!
ילדים הולכים אל הצבא,וכך גם חוזרים,ילדים,לעד.
נקום,נצעק,לא נוותר,כי אנחנו רוצים לחיות.
הם כולם יושבים עכשיו, במעגל,גבם שפוף,עיניהם שקועות ברצפה.
הם רוצים לחיות, גם הוא רצה.