ועלינו אל דירתך, כי חשבנו שאולי כך נוכל לעכל. אך הכל נותר
כשהיה, וזה לא עזר. חיכינו שתחזור להמשיך את שלא הספקת לסיים.
המחשב אשר עוד היה דלוק עם פרקי ספרך עליו, אותו הבלגאן עליו
התלוננה תמיד בעלת הבית,העיתונים של אתמול,גביע קוטג' שעוד לא
פג תוקפו. ואפילו המיטה עוד היתה מבולגנת,עם ריח של שינה,
מצביעה על כך שהלילה עוד ישנת בה.
ועברנו בין חדרי דירתך, שתמיד הייתה גם דירתנו. ונברנו בארונות
הרבים- מחפשים, אם כי לא ברור מה. וכשהגענו אל האלבומים
נעצרנו. התיישבנו כולנו ביחד, ופרץ נוסטלגיה שטף אותנו.
והתחלנו להבין. וידענו שיותר לא נראה אותך, אך קיווינו.
וראינו תמונות שלך מהילדות ומדרום אמריקה. ותמונות מהצבא וגם
מעכשיו. לא עכשיו.. פעם, כשעוד היית. אתמול אפילו. והיו גם
תמונות שלכם בעירום, שלה ושלך, וצחקנו. ממבוכה , מעצב, מהלם.
צחקנו, כי לבכות לא הצלחנו.
ופתחתי מחברת קטנה, וזיהיתי בה את כתב ידך. וידעתי שאסור לי,
אך בכל זאת קראתי. רציתי להכיר אותך, לדעת הכל. וגיליתי גם
דברים שלא רציתי לדעת עליך, שלא התאימו לך, אבל זה לא שינה.
ושמחתי כשגיליתי שכמוני, גם אתה התרגשת מסתם דברים שאמרתי לך-
דברים רגילים שחשבתי שרק אותי יכולים לשמח.
ולמדתי עליך המון באותו היום, והרגשתי שאני מכירה אותך יותר
מתמיד. וגיליתי שגם במותך אני אוהבת אותך. ואני אוהבת אותך
אולי אף יותר מבחייך. אולי. אבל אתה הלכת איתה ולא איתי. אתם
נהרגתם ביחד- זוג אוהבים, ואני נותרתי לי פה לבד. מתגעגעת,
אוהבת, מקנאה. לבד.
לננאדם שאני הכי מתגעגעת אליו בעולם
|