היום פספסתי את השקיעה.
בטח הייתי באיזה חדר..
חדר בו הייתי חייב להימצא
אותו סוג חדר מיני רבים בהם אנו עסוקים
כל יום ממהרים, לחוצים מתוסכלים
תמיד חושבים קדימה, מתכננים את הזמן, את מחר
או את הרגע שיהיה בעוד חודש או שנה
תמיד עם הרבה מטרות מול העיניים
תמיד חושבים על "המחר" !
שמשום מה חשוב כל-כך
ואני, אני פספסתי את השקיעה היום
את הרגע שלי, עם עצמי, עם מי שאני

זה ה"עכשיו" היחיד שיש לי ביום...
הרגע היחיד בו אני לא מרגיש מנוון
הרגע היחיד שאני באמת... נושם, חי
עומד מול השמש בעיניים פקוחות
מחבק אותה, מביט בה, חווה אותה, אוהב אותה
מבין אותה, מרגיש אותה, ברגע זה... ועכשיו
כל היופי והשלמות הזאת, יחד עם מחשבותיי והווייתי,
מולי עכשיו, איתי, בי.
בשנייה הזאת, בדקות האלו,
רק אני, לבד, שקט
רק אני והכול
בלי תכנונים
בלי מטרות
ובלי דקות שמסתיימות לי בשעון
אהבה, נשימות עמוקות ואיטיות, וחיוך קטן ומותש בצד הפה

מחר יהיה לי יותר קשה
מחר אהיה יותר עייף, יותר שבור
אביט יותר לכיוון רגליי ואחפש סדקים במרצפות
ואקבור עוד אבן שנפלה מחומת התקווה שבי
מחר, אצטרך את ה"עכשיו" שלי הרבה יותר