שמעתי ממש לאחרונה סיפור מה זה עצוב, שיושב לי על הלב ולא זז.
פעם היתה אמא רחל ולה מלא בנים, היא אפילו לא ידעה בדיוק כמה
הם.
הבנים שלה שיחקו רוב הזמן בשכונה או סתם הסתובבו, והיא היתה
מכינה להם אוכל, מנקה ומסדרת, בסוף כל יום הכינה להם קפה,
חיים פסטורלים וטובים.
יום אחד הגיעו לשכונה כמה חבר'ה איטלקים ששמו עין על אמא רחל,
הבנים שלה כל הזמן, תוך כדי משחק או לימודים, היו מעיפים עין
על הבית, לראות שהכל בסדר.
יום אחד, אמור, מנהיג המאפיה האיטלקית הזאת, הביא כאפה לאחד
הבנים.
הוא רץ הביתה בוכה, ומיד ישבו אמא רחל והבנים וטיכסו עצה. אמא
רחל אמרה להם שחייבים להכניס להם כי אחרת הם ירימו ראש, הבנים
חשבו אחרת, ובאמת הם הבליגו. ובאמת, אחת לכמה שעות היה רץ
הביתה אחד מהילדים אל אמא רחל, והיא היתה חובשת את פצעיו
ומנגבת את דמעותיו. הם לא היו רואים שהידיים שלה היו רועדות,
היא ידעה שאמור חושק בה, היא פחדה. מה זה פחדה.
לא נאריך בפרטים, כי באמת זה היה עניין של זמן עד שהחבר'ה
מהמאפיה פרצו לבית של אמא רחל כשכולם היו ישנים, לקחו את כל
הילדים היישר לנתב"ג ומשם בטיסה ראשונה לאיטליה, הכל כבר היה
מוכן מראש.
אמור נכנס לגור עם אמא רחל, ועוד כמה חבר'ה.
האיטלקים התחילו לחגוג, מסיבות עד אור הבוקר, עשן ומוזיקה,
כשאמא רחל בינתיים מגישה אוכל, מנקה, מכבסת ועושה קפה. גם
כשהיתה נכנסת למיטה, בשעות הקטנות של הלילה, היא לא היתה שם
לבד. וכשאמור היה הולך, הסיוטים היו באים. במעט הזמן שהיה לה
היא היתה כותבת מכתבים לילדיה האהובים, הם מצידם גם היו
שולחים לה מכתבים. המכתבים מעולם לא הגיעו. ברגעים של חסד,
כשליבו של אמור היה טוב עליו ביין, היא היתה מחייכת אליו בחן
ומנסה לשכנע אותו שישיב את בניה.
עבר זמן, אמור גורש מהבית, כל פעם היה בא מישהו ומגרש את מי
שהיה שם, אמא רחל החליפה בעלים כמו גרביים, אך תמיד המשיכה
לנקות ולבשל, להכין קפה ולכתוב מכתבים. האמת היא שבעלה
האחרון כבר עזב בלי שיגרשו אותו, הוא לא מצא בה, באמא רחל,
כלום, רק חול וחול, בלי טיפת עומק ורוחניות. הוא עזב בשאת נפש,
אפילו שלום לא אמר לה. אבל היא המשיכה לנקות ולסדר, ובלילות
שתתה לה קפה, לבדה.
יום אחד, אמא רחל בדיוק ניקתה את התריסים, היא ראתה כמה גברים
חסונים שמתקרבים אל הבית, לרגע חשבה - "אולי שוב אצטרך להתרגל
לאדון חדש", אך מייד חושיה האימהיים זיהו - בניה אלו ששבו
חזרה. הם קראו אמנם קריאות שמחה באיטלקית, הבגדים שלהם היו
מוזרים, אך בכל זאת - היו אלו בניה. הם רצו לקראתה, עשרות
ילדיה, וחיבקו אותה בחום. לא אתאר את ים הדמעות ושפע הנשיקות,
רק תדעו שזה לקח המון זמן.
כולם נכנסו הביתה, ישבו, סיפרו חוויות, שתו קפה. "אף פעם לא
שכחנו אותך, אמא", אמרו לה כולם. דמעת אושר זלגה מעיניה, "גם
אני, גם אני", אמרה ללא קול.
החיים החלו לחזור לשגרת יומם, הבנים היו הולכים לעבודה,
ללימודים או סתם בשכונה, ואמא רחל מצידה היתה מנקה, מבשלת,
מכבסת ומסדרת, עושה תה עם נענע וסורגת. יום אחד הגיעו לשכונה
חבר'ה מהמאפיה הפלישתית. "פלישתית?!", שאלתי, "הם לא נכחדו
כבר?", "תהיה בשקט", כך ענה לי חברי.
לכולם היה ברור שסאיר, המנהיג הפלישתי, שם עין על אמא רחל,
הוא והחבר'ה שלו הסתובבו כל הזמן מסביב לבית, זה היה מחשיד.
לאמא רחל ולבניה כבר היה ניסיון בקטע הזה. הם ציפו ליום שבו
ישוב אחד מבניה בוכה, והוא לא אחר להגיע. אמא רחל חבשה את
דמעותיו, וניגבה את פצעיו. ידיה רעדו. כשהם ישבו על כוס קפה
כדי לטכס עצה, אמא רחל הציעה להכניס להם, להראות להם מי
אנחנו. הבנים חשבו אחרת.
למחרת הבנים ארזו את מטלטליהם, ועזבו את הבית. סאיר והחבר'ה
שלו נכנסו, אמרו שלום, הפעילו את המוזיקה והתחילו לחגוג. אמא
רחל הסתכלה מבעד לחלון בבניה המתרחקים, ובכתה, ובכתה.