המילים שלו- האחרונות, מחליטות לצאת נגדי.

החדר גדול, חסר רהיטים, אפל..
אני בפינה
ידי משולבות מגנות על גופי מהמילים
הן נמצאות באוויר האביך
הן נמצאות שם מאתמול-
משתיים ארבעים ושבע - בדיוק.
לא- אני לא טועה... בדקתי בשעון
ידעתי שלא יהיה לי זמן להביט בו יותר מאוחר
שהרמתי את הראש- הוא כבר הלך...אך מילותיו נשארו פה.
והן תוקפות...בנסיונות שבהחלט לא ניתן לקרוא להם נואשים-
לחלחל!
בתנועה פתאומית- ידי נפתחות
הודפות את המילים, פוגעות בהן
הן עפות- פוגעות בקיר.
אני חוזרת לפינתי
וגם הן לאחר מספר דקות חוזרות.
כוחי אוזל- כמו הצבע בלחיי.
נמאס לי להילחם
אני מפסיקה להתקיף ולהגן
ונותנת להן לחלחל לתוכי
למוחי- לתוך דמי.