בס"ד
יום שישי יד' שבט התשס"ג


המכתב


בדירת חדר וחצי מבולגנת אי שם במרסיי - צרפת
-------------------------------------------------------------

"עאליה היקרה שלום
אני מקווה שמסע השורשים שלך מתנהל בצורה טובה, אני כבר מחכה
בקוצר רוח שתחזרי, הדירה פשוט נראית איום ונורא ואת חייבת
לחזור ולסדר אותה.. ;-)
ועכשיו ברצינות - אני מתגעגע כאן והרגשת הבדידות הולכת
וגוברת עם כל יום שאת לא כאן לידי, אבל אני יודע - המסע הזה
חשוב יותר ממני.. חשוב יותר מכל דבר אחר. אנחנו צריכים
לזכור ולהבהיר לעצמנו שלא נשכח מאיפה באנו.
אני נזכר במסע שאני עשיתי לפלסטין בזמני (נשמע כמו לפני
עידן ועידנים.. ובכן כך אני מרגיש) ועל הרגשת הכאב וההזדהות
שעלתה בי כשראיתי את הסבל שכולם סובלים שם מהאויב הציוני.
כפי שאמרתי לך - אני מרגיש כאילו עבר זמן רב מאותו מסע, מי
יודע.. אולי כשתחזרי ניסע שנינו לשם? נדבר על זה..
שלשום קיבלתי טלפון מאמא שלי, היא מסרה שהבן של השכן שלנו
סאמיר (סיפרתי לך עליו, זוכרת?) נהרג אתמול בהתקפה של
היאהוד. נמאס לי מזה, נמאס לי כבר לשמוע על הדיכוי הציוני
האכזרי הזה, נמאס לי כבר לשמוע על עוד ועוד הרוגים.
אז.. אתמול דיברתי עם אחמד והוא אמר שהוא יכול לארגן לי
משהו.. חבר שלו עובד במעבדה והוא מתעסק גם עם חומרים
רעילים, בין השאר עם אנטרקס.
אני שולח להם לפחות איזו מעטפה אחת, לא שישנה משהו, אבל
שיהיה משהו סימלי שלפחות יגרום לי להרגיש שעשיתי משהו, שאני
לא פאסיבי דפוק שהקשר שלו למולדת שלו מסתכם בישיבה מול
הטלוויזיה כשהטינופות האלה הורגים אותנו אחד אחד שם בארץ.
שוב, אני יודע, תמיד פחדת מהשגעונות שלי והתנגדת להתחברות
שלי עם אחמד ושאר החברים, אבל אני מרגיש שאני חייב לעשות את
זה.

מקווה שתביני
ראשיד





לאחר שבועיים, בבית 'משפחת ישראלי' בתל אביב
--------------------------------------------------------------

"היי, אבא.. קיבלנו מעטפה מצרפת!"
"צרפת? את מי אנחנו מכירים בצרפת? ממי המעטפה?"
"לא כתוב.. לפתוח?"
"תפתח, מה כבר יכול לקרות.. נו.. ממי זה? למה אתה כל כך
המום?"
"אה... לא יודע.. פתחתי ו.. זה נראה כמו.. זה נראה כמו מכתב
אהבה בצרפתית של איזה ערבי אחד..."
"כנראה טעות בכתובת.. עזוב.. זרוק את זה לפח.."


ובאותה דקה במקום אחר, אי שם במלון יוקרתי בטהרן איראן,
לצעירה ערביה המומה החלה לכאוב הבטן.