אני חושב שאתה לא בסדר. אני כל כך משתדל ואתה לא עושה כלום, לא
מנסה טיפה לעזור לי. מה כבר ביקשתי? הרי עם כל אחד אחר אתה
מסתדר מצוין אז למה אני צריך להיות שונה? למה נטפלת דווקא אלי?
אתה חושב שאתה בסדר? אתה עושה את זה מרצון, שלם עם עצמך? עשיתי
לך משהו רע שאתה מתנקם בי? נו, אז אני לא מושלם. אבל אני כמו
כולם, לא ככה? אז למה, למה לעזאזל לקחת לי אותן אחת, אחת, לאט,
לאט, עם כל כך הרבה כאב שנמשך כל כך הרבה זמן. כל היופי
באכזריות שלך זה שאת לא נותן לי בכלל לפתח איתן שום דבר חוץ
מתקוות וחלומות. שאולי הפעם הנה זה יסתדר, ואני, אני כבר חושב
איך להפתיע אותה ביום ההולדת שלה, איך להוציא אותה בארבע לפנות
בוקר מהמיטה כדי לראות את הזריחה ביחד ולהתנשק לאור השחר
העולה, אני חולם איך אנחנו שוכבים אחד ליד השני מחובקים כמו
שתי כפיות קטנות שלא רוצות להיפרד לעולם, אני מלטף את ראשך, את
ישנה ולא יודעת עד כמה אני אוהב אותך,  שאני לא יכול בלעדיך
ומוכן להקריב למענך את חיי. כמה חבל שכל זה רק חלומות שאתה  לא
נותן לי להגשים אותם. אני שונא אותך ואתה היחידי בעולם שככה
אני מרגיש כלפיו, אני לא מסוגל לשנוא אף אחד! צריך לדעת לסלוח,
תמיד לתת הזדמנות שניה ולנסות להבין למה דברים רעים קורים,ומה
עומד מאחוריהם. אבל אתה! רוצה לספור כמה "הזדמנות שניה" קיבלת.
רוצה לשמוע שוב את כל השמות שבכל פעם שאני  מזכיר לך אני פורץ
בבכי, אתה אוהב לראות אותי בוכה אתה נהנה מזה, כאילו אתה נושם
את הדמעות שלי, או שמא אתה אוכל אותן בכזה תאבון גדול. אני לא
רוצה לדבר איתך יותר. ואל תפנה אלי שאלות או בעיות שתרצה
שאפתור לך, אני אסתדר לבד. אני יודע את זה! ויום אחד היא תבוא
בניגוד לרצונך, אבל היא תבוא והיא תהיה כל כך מושלמת שתשכיח
ממני את כל מה שלקחת לי. ובייחוד אותך, אפס זיכרונות ממך זה מה
שאני רוצה. היא תהיה כל כך נפלאה  ונבונה שלא תיפול בידיים
הערמומיות שלך, היא תראה אותי כל כך עמוק  שלא תוכל למשוך אותה
ולקחת אותה מלבי. אני בז לך וצוחק לך בפנים גורל, אומרים
שהגורל הוא אכזר אבל אנחנו הגורל של עצמנו ואילו אתה גורל, אתה
רע ואכזר.