"לך שמאלה תעלה במדרגות שם זה האגף לביצים" אמרה האחות בכניסה.
נכנסתי לחדר
ההמתנה, כולם היו גברים. 20 לפחות, כולם גברים בלי ביצים. לא
ידעתי שיש כל כך הרבה כאלה בארץ. פעם פגשתי אחד כזה כשהיינו
בטיול באילת, הוא היה הומלס שבכה תוך כדי מלמול אני לא זוכר מה
הוא אמר, התרכזתי יותר בדם שירד לו מהמכנסים. אז לא ידעתי מה
קרה לו אבל עכשיו אני יודע שהוא היה במצב טוב.
ולחשוב שנסעתי עד רעננה בשביל לראות אותם. אני לא באתי בשביל
הניתוח. רק רציתי לראות כמה אנשים כמוני יש בארץ. והכול בגלל
הנשים האלה, "גונבות הביצים". מעניין מה היא עשתה עם הביצים
שלי, מה עלה בגורלן. אולי הן מוכרות אותם למרפאה הזאת, והם
משתילים לנו את הביצים בחזרה. אני זוכר מתי זה קרה לי. עמדנו
שם שנינו בחדר מדרגות שם היא תפסה לי אותם ותלשה אותם בדיוק
אחרי שאמרה את המשפט האחרון שלה "נורה חבל לי אבל לא נראה לי
שזה ילך בינוינו" זה מה שאומרים למשהו שמאוהב בך יותר משנה ועד
שהיו לו את הביצים להגיד לך את תולשת לו אותם. לא רציתי להגיד
לאף אחד כי התביישתי, אפילו לא לאימא שלי. היא בטח הייתה לוקחת
אותי לבית חולים כדי שיתפרו לי את הביצים. אבל אני קברתי את
עצמי בחדר עד שהפצע התרפא. כול עוד שאף אחד לא יודע מזה, זה
יהיה שווה את הסבל. שרפתי את כול הסדינים שהיו ספוגים בדמעות
ודם כדי שאף אחד לא ידע לעולם. קרן אמרה לי שזו בריחה
מהמציאות
אבל לא היה לי איכפת. הדבר היחידי שהטריד אותי הייתה העובדה
שאני עדיין אוהב אותה ושאין לי את הביצים להגיד לה. כול יום
הייתי רואה אותה שם בבי"ס יושבת מאחורי. לא מתי כסת עלי, כאילו
שאני אחד מהילדים האלה שמדברים על כדורגל כול היום ולא מזיז
להם העובדה שקיים מין שני ושהוא שולט בהם. ואולי עדיף שהייתי
אחד מהם שבכלל לא יודע שהוא נולד בתוך בית-סוהר. כך לפחות
הביצים שלי היו נשארים בין שתי הרגליים שלי. והן קוראות לעצמן
פמיניסטיות.
כול האנשים בחדר היו מדוקים ואחד מהם פרץ בבכי וצעק "אבל אני
לא יכול בלעדיך". |
