היא ישבה על הספסל בגן הציבורי: פחות או יותר בגילי. שיער ארוך
בלוג'ינג'י לא מסורק שצנח בגלים כבדים עד תחת שדיה והסתיר את
עיניה רק מעט. היו לה פנים יפים, אבל באופן פשוט, לא מנקר
עיניים. גבות מסורטטות, עפעפיים כבדים ועיניים שלא ממש הצלחתי
להגדיר את צבען אבל היה בהן ניצוץ שאת מקור האור שלו לא
זיהיתי.
היא נראתה כאילו היא הורידה שני ראשים לפחות, יצאה כדי לנשום
אוויר ושכחה מה היא עושה פה. ידיה היו מונחות ברישול בצדי
גופה, כמו לא הייתה להן מטרה כלשהי בקיומה, כמו משהו לא ממש
אנושי. הסארי הסגול שלבשה היה מהוה כאילו חצתה איתו את ההרים
מטיבט להודו ברגל וכפות רגליה העדינות הבריאות היו חשופות.
פאלקור רץ אליה באופן אינסטינקטיבי כמו הייתה מכרה ותיקה שלא
ראה שנים. תחילה היא לא התייחסה אל גוש הפרווה המתנשף והמכשכש
שהסתער לעברה בלבביות שרק כלבים מסוגלים אליה, אך לאחר מכן
הושיטה לו יד, כמו נזכרת למה זאת בעצם שם, ונתנה לו לרחרח
אותה.
מעט מאוד אנשים עושים את זה, לא מלטפים כלב או כל בעל חיים אחר
בלי להציג את עצמם בריחם. פאלקור מצדו חתם את ההכרות בלקיקה
רטובה במיוחד לגב ידה, מה שאמר שעכשיו הם חברים אמיתיים. היא
הניחה יד עצלה על ראשו וגירדה מאחורי אוזניו הגדולות.
ניגשתי אל הספסל, אוחז בידי האחת את הסיגריה שהצתתי לפני רגע
ובידי השניה את הרצועה שהתרתי מפאלקור עם כניסתנו לגן.
"אפשר להציע לך סיגריה"?
פאלקור התיישב. מצא חן בעיניו הפינוק.
ידה עדיין מלטפת, היא נענעה בראשה. תנועה כה קטנה שבקושי
הבחנתי בה.
"את לא חייבת להתייחס אליו. הוא מאוד אוהב שמפנקים אותו. לא
נראה לי שהוא יעזוב אותך בקרוב".
היא משכה בכתפיה. "כלב יפה. ידידותי...".
"כן", אמרתי מרשה לעצמי להתיישב לצדה על הספסל. "אני דוד".
"יו". היא אמרה נושאת אלי את מבטה לראשונה.
"יו"?
היא הנהנה. "יו או יהווה. איך שתרצה".
לקחתי נשימה קצרה וצינית ולא הצלחתי להתאפק.
"ההורים שלך נסחפו קצת, את לא חושבת"?
"אין לי הורים". היא אמרה את זה בלי שמץ של עצב.
לא היתה בה יתמות.
"אני"...
"יש לי הרבה ילדים". היא חתכה אותי. "הרבה ילדים"... חזרה.
פאלקור נבח פתאום, זה הזכיר לי מקהלה יוונית. היא הורידה ממנו
את ידה אך הוא נותר לשבת שם מביט בה בעיניים הכלביות שלו,
מכשכש בזנבו במתינות ומחכה.
"את לא מתכוונת שאת חושבת שאת באמת"... המילים נמלטו מפי לפני
שחשבתי עליהן.
"לא". היא גיבתה את המילים שוב בתנועת ראש.
נשמתי לרווחה וחייכתי.
"אני לא חושבת. אני באמת היא". ראותי התרוקנו מאוויר באחת.
אני מכיר אותם, את כל הפסיכים המגלומנים האלה שלקחו טריפ אחד
או עשו שורה ונדפק להם המוח במזרח או בדרום אמריקה או באמסטרדם
או אפילו כאן, ועכשיו הם חושבים שהם אלוהים. שהם יכולים לעוף.
שהם ראו את האור. שאי אפשר לעצור אותם.
אבל משהו בה היה שונה. היא לא נראתה כמו מישהי שמרגישה שהיא
מלכת העולם, שלא לדבר על אחראית לבריאה עצמה. היא לא נראתה כמו
אחת שחושבת שלמילה שלה הרים יהפכו עמקים וימים למדבריות.
היא נראתה מדוכאת. יותר נכון, היא נראתה מיואשת.
"טוב למדתי את המשחק הזה. אין שלילה באימפרוביזציה", חייכתי,
"את אלוהים".
היא הישירה אלי מבט קצר והסבה חזרה את ראשה.
"אתה דוד, אבל נולדת עם השם שאול. עד שעברת תאונה בגיל ארבע
ואז הוסיפו לך שם כי ניצלת בנס. מאז יש לך גם את הצלקת בכתף
ימין אבל אתה מספר לכולם שקיבלת אותה בזמן פעילות מבצעית בצבא.
גדלת בכפר ויתקין אבל מיד אחרי הצבא עברת לתל-אביב. לחברה שלך
קוראים אודט ואתה חושב שזה שם פלצני, במיוחד שהיא נתנה אותו
לעצמה כי פעם קראו לה רויטל. במקרר שלך יש עכשיו קופסת קוטג'
שפג תוקפה ולחם שידע ימים טריים יותר ולפני שעה הודיע לך בעל
הבית שאם אתה לא משלם מחר אתה תוך שלושים יום ברחוב. חוץ מזה
אמא שלך התקשרה היום ארבע פעמים ולא חזרת אליה כי אין לך כוח
שהיא תגיד לך שוב שאתה לא עובד מספיק ואיך אפשר לחיות ככה ועוד
לרצות להקים משפחה". היא לא לקחה אוויר אפילו לשניה. ברגע
הבהיר הזה הבחנתי מה היה כל-כך מוזר בה. היא לא נשמה.
היא הביטה בפאלקור. "אל תדאג" היא אמרה מביטה אל תוך עיניו,
"הכאב בבטן יעבור. לפחות בך מטפלים יפה". הוא פלט יללה שנשמעה
לי יותר מתמיד כמו המילה "תודה" ואז פתאום זינק ממקומו ודהר אל
תוך השיחים הסמוכים.
ישבתי שם קפוא מנסה לעכל את הדברים שנאמרו לי. המוח הלוגי שלי
מיד פעל בקדחתנות. מי זאת? מאיפה אנחנו מכירים? אולי זאת מישהי
מהצבא? מישהי מהחברות של אודט? איפה יגאל שילון? איפה המצלמה?
עברתי על נתונים בראשי: על התאונה בגיל ארבע היא יכלה לשמוע
מכל אחד במשפחה. וגם הצלקת לא נמצאת במקום שאנשים לא יכולים
לראות כשאני בים או סתם בלי חולצה. אז לא בא לי לספר לכולם שאף
על פי שהייתי כל היום מול האש הייתי בסך הכל טבח. אז תתבעו
אותי? לגבי אודט, נו טוב, דעתי לגבי השם שלה ידועה. לא לה
כמובן, אבל לקומץ חברים מצומצם בהחלט. אפילו לגבי בעל הבית
יכול להיות הסבר הגיוני, אבל מאיפה לכל הרוחות היא ידעה על
הקוטג'? וחוץ מזה היא טעתה. היו לו עוד יום יומיים לפחות. אני
חושב.
"אתה מחפש במקומות לא נכונים. אבל אני לא מאשימה אותך". היא
שרבבה את שפתיה ונראתה אפילו יותר מיואשת מקודם לכן.
"למה את מתכוונת - מחפש במקומות הלא נכונים"? אי אפשר היה
להגיד עליה שהיא לא הייתה מסקרנת.
"אתם כולכם אותו הדבר. כל-כך רציונאליים. אתם מחפשים הסבר
הגיוני לכל דבר. קישור לוגי. שום דבר לא פועל אצלכם כמו היה
אמור לפעול. אני כל-כך נכשלתי בזה"...
הרמתי גבה תאטרלית ולקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה שהלכה
והתקצרה.
"אתם חושבים יותר מדי. מרגישים פחות מדי. זה לא היה אמור להיות
ככה".
היא באמת נשמעה כמו מישהי שנכשלה במבחן סוף סימסטר ועכשיו
הודיעו לה שאין מועד ב'.
"איך זה היה אמור להיות"? לא התאפקתי.
היא התעלמה ממידת הזלזול הציני שהתגנבה לקולי. "זה היה אמור
להיות... מאוזן".
"מאוזן"?
"כן! הרגש והשכל. הם אמורים לעבוד ביחד. לא להלחם אחד בשני.
המחשבות והרגשות הם שני חלקים ששייכים לאותה מכונה, ואתם
הפרדתם אותם אחד מהשני והכרחתם את המכונה לבחור. אתם טיפוסים
אנליטיים מחושבים, הגיוניים ורציונאליים, ריאליים וארציים. או
שאתם אנשי רוח המכורים לתיקשור הבא, למנת השליטה שלכם בהווה על
ידי ידיעת העתיד וניתוח יתר של העבר. אתם גם יכולים להיות
כולכם אמוציה אחת גדולה ומעורבלת. ללכת לאיבוד בים סכיזופרני
של גווני הרגש הרבים, לחוש אותו עד הסוף, אבל אז להיקרא על ידי
הסביבה "אקצנטרים, פנאטים, מטורפים, אינטנסיביים".
היא עצרה ולא כדי לקחת אוויר.
"אני סתם מוציאה את זה עליך". היא אמרה והביטה בי לפתע במבט
הכי אוהב וחם שקיבלתי מימיי.
"לא לא"! מיהרתי להתנער מאישוניה המהפנטים. "להפך, מה שאת
אומרת זה מעניין".
"באמת"? היא הרכינה את ראשה בחוסר אמונה.
"באמת". מיהרתי. "החלק על המכונה... קצת מוזר לשמוע הגדרה
כזאת מאלוהים"...
"זה היה רק דימוי. אבל בעצם זה לא כל-כך רחוק מהמציאות. הרי
אתם לא פשוטים כשאתם כאן. אתם מאוד מורכבים. והבעיה שלכם,
המקום שבו אני בעצם פספסתי, הוא שאת המורכבות שלכם אתם משליכים
על כל דבר סביבכם. ישנם דברים הרבה יותר פשוטים מסביב. אפילו
בכם עצמכם. אבל הידע עושה אתכם חולים. אני לא סתם אסרתי את עץ
הדעת. זאת לא הייתה גחמה של שליטה בתום שלכם. אני אפילו אגלה
לך סוד קטן: גם בלי עץ הדעת, הייתם לומדים".
"מה"?
"בראתי אתכם כיצורים מתפתחים. יצורים שיודעים להבחין בין טוב
לרע. זה היה כבר טמון בכם ברגע שנוצרתם. מה, לא חשבת על זה אף
פעם שהסיפור הזה עם העץ הוא לא הגיוני? זה הרי ממש עלבון
לאינטליגנציה שבראתי לכם. תראה: הרי כתבם שאדם וחווה היו בגן
העדן וידעו שמותר לאכול מכל העצים ורק מעץ אחד אסור. הם ידעו
שיהיה 'רע' אם הם יאכלו מן העץ האסור, אחרת הם לא היו חושבים
על כך. הם לא היו מפחדים מכך. הם פחדו להפר את דברי עוד לפני
שהנחש גרם להם לעשות את זה. הפחד הזה נבע מתבונה שמקורה
באינטואיציה הראשונית שלכם. אינטואיציה רגשית. טוב ורע של
האינטואיציה הם אחים חורגים של טוב ורע של הדעת. ההבדל ביניהם,
הוא בטוהר ובפשטות שיש בראשונים לעומת המורכבות והסיבוך שיש
בשניים.
הרי הרגש הוא אינדיבידואלי. טוב - לי. רע - לי. הדעת היא
כבר יותר מורכבת מזה. יש לה את ה'אולי'. האולי הזה, הוא
המחשבה. המחשבה הזאת פותחת עוד אפשרויות. אפשרויות מאפשרות
נקודות מבט רחבות יותר. נקודות מבט מגוונות מאפשרות פרספקטיבה
יותר מורכבת. המורכבות של הדברים דורשת לנצל את המשאב הלוגי
ולנטרל את ה'אני' של המשאב הרגשי. ושם מתחילות כל הבעיות"...
זה לא היה קל לעיכול, אבל משהו בנימת הקול שלה ואיך שביטאה את
הדברים עזר לי.
"את אומרת שהיינו לומדים גם בלי הדעת. אז מה היה כל-כך נורא
בפרי שאסרת בגללו את העץ"?
"העץ היה רק סמל. בפרי עצמו לא היה שום דבר. זה הרי ברור לך,
נכון? הרי אין פרי שמשחרר את ההיגיון ככה, נכון? ואל תציין לי
עכשיו צמחים נרקוטיים. אני מדברת על צלילות, לא על התנתקות.
הדבר הנורא שהוא החטא הקדמון, הוא עצם הפעולה של הפרת האיסור.
לא עצם אכילת הפרי. הפרת האיסור היא שפתחה את הפתח לחשוש. לפחד
מהתגובה הנגדית. כל השאר היה שטויות במיץ פרי עץ הדעת".
חייכתי. זה היה הגיוני.
"אז מה את עושה פה בעצם עכשיו"?
"אל תתיימר". הרגשתי את קולה ממסמר אותי אל הספסל.
"סליחה".
היא שתקה לרגע והסיטה את השיער מפניה. "לכל אחד בעולם יש
תיאוריות על אהבה. רוב התיאוריות הנאורות לגבי הן שאני האהבה.
אני הסדר. אני היכולת ליצור".
הרגשתי את עורי זוחל.
"אני היכולת ליצור ולהרוס. אני היכולת לאהוב ולשנוא. קיצור
הדברים הוא: אני היכולת".
פאלקור זינק מתוך השיחים כשבפיו עצם לא מזוהה. זנבו התפרע
באוויר מתפוצץ מגאווה על אוצרו.
"כשאומרים לך שאלוהים בך, הכוונה היא שיש בך את היכולת. אתה
יכול. זה שאלוהים אוהב אותך, או אלוהים שונא אותך זה לא
רלוונטי. זה תלוי איך שאתה מרגיש כלפי עצמך. אבל חשוב שתדע
שאלוהים בך. אני בך. אתה יכול. אתה יכול. אתה יכול".
תחושת חריפות עלתה בגרוני והעיניים שלי הוצפו.
"אתה יכול". היא המשיכה להגיד.
פאלקור הניח לרגלי עצם מטונף ונוזל ריר. עיניו ואוזניו נזקפו
כאשר דחף אל ברכי את אפו הרטוב בנסותו לנחם אותי ובו בזמן
להבין מדוע אני בוכה.
לא יכולתי לעצור את הדמעות. הן ירדו וירדו גם כאשר התכופפתי
וקרבתי את פני אל הכלב שהחל ללקק אותן ממני בניסיונות נואשים
להביא לסיומן.
מילה אחת עלתה מתוכי. תפסה במעלה בטני ופרצה את שרירי הלסת שלי
החוצה אל האוויר.
"תודה". אמרתי. "תודה".
הפניתי את פני אל הדמות שלידי רק כדי לגלות ספסל ריק בגן
ציבורי ריק.
מולי פאלקור מכשכש בזנבו בדריכות. העברתי יד אוהבת על ראשו
וחיברתי את הרצועה. קמתי חש את זרימת הדם אל פניי יותר מתמיד.
הרוח נשבה בכיוון לא ברור.
עצרנו במכולת וקניתי קוטג'. |