אני נכנסת בביטחון מופגן, ובתוכי היסודות קורסים, עוד רגע ואני
אצטרך לשחק את ה"שואו" של החיים שלי, את תפקיד חיי.
הראשונה שקולטת אותי היא הגר שהייתה פעם איתי ב- ט' 2 ועכשיו
ב- י' 1 היא מחבקת אותי ואני מתחילה להתחזק "היי מה שלומך
חומד? שנים שלא רואים אותך, את ממש השתנית." אני מחייכת חצי
חיוך, כמעט בלתי מורגש "במה השתנתי?" ידיים מוכרות מחבקות
מאחורה את המותניים והלב שלי נצבט, פעם הוא היה נצבט
מזיכרונות, היום גם הצביטה עצמה היא רק זיכרון, דה-ז'וו, פעולה
אינסטינקטיבית. "החיוך, למשל" הוא צוחק, מסובב אותי ומנשק אותי
ברפרוף על הפה כמו שתמיד היינו אומרים שלום.
אנחנו מתחבקים ארוכות, ואני נלחמת ברצון לבכות, עוד חומה
מתרסקת בתוכי.
אנחנו הולכים למחששה, בדרך אני מחבקת המון אנשים. את חלקם
הגדול מעולם לא אהבתי, אתם חלקם היה לי צורב לחבק, אני שכחתי
אותם.
לקח לנו המון זמן להגיע ולהתיישב, כל הזמן אנשים עצרו אותי
לחיבוק, לנשיקה לדיבור קצר. גם במחששה חיכו לי מכרים, התיישבנו
ליד הבטון שנצבע מחדש, והוצאתי סיגריה "את צוחקת" הוא קרא כמעט
בצעקה והביט משועשע בסיגריה שבפי, "מי היה מאמין? גלי דוד,
מעשנת." אז הוא הסביר למישהו שישב לידנו ושהצטרף אליהם רק השנה
"הבחורה הזאת הייתה ממררת לנו את החיים, היא הייתה הכי צדקנית
בעולם." הבחור חייך, ועידן הכיר בינינו "דור שחף, גלי דוד."
דור שמע את שמי והעיניים שלו נפערו, כאילו הוא כבר שמע את השם
הזה בעבר. לחצנו ידיים "נעים להכיר" הוא אמר בחיוך ומיהר
להסתלק.
"אני לא הייתי צדקנית." חייכתי את החיוך החדש, והשונה שלי "את
היית." הוא צחק ולקח לי סיגריה.
ישבנו, מעשנים והכל ריצד לי בראש כמו סרט, רגעים ושעות שחשבתי
שנדחקו למעמקי הארכיון שלי ולא ימצאו שוב לעולם.
"אז מה, מה איתך?" הוא שאל, ונשכב עם הראש עליי, כל נגיעה שלו
שורפת, מפרקת.
"אני בסדר, המגמה ממש אדירה, התיאטרוניסטים מתוקים, אנשים
סבבה. טוב לי." חייכתי, והחיוך שלי יצא עקום "מה איתך?" שאלתי
"אני בסדר, עד כמה שיכול להיות בסדר כשאת לא פה, לסדר אותי."
הלב שלי השמיע גיחוך קל "אני כבר לא גר עם אמא, עברתי לדודה
שלי ושם ממש אחלה. יש קצת סיבוך עם הבגרויות שלי וכאלה, אבל
סביר להניח שאני בכל זאת אבחן השנה כמו כולם." הוא דיבר ואיפשר
לי לסרוק לתוכי מחדש את תווי הפנים המוכרים/לא מוכרים שלו. את
השיער שקוצץ ונצבע לשחור, את הלסת שנעשתה חזקה יותר, מרובעת.
את הרזון הקיצוני שפתאום משווה לפנים שלו מראה נורא מיוחד. הלב
מאתר את העיניים ומשמיע ציפצוף קל, מודיע לי שאותן כבר יש לו
במאגר.
"מה עם...." אני לוקחת נשימה עמוקה "עם אור, אתם עדיין...?"
הוא מניד את ראשו לשלילה. "כבר מזמן לא, היא התגלתה ככלבה, סתם
שרמוטה." העיניים שלו כעסו והגבות שלו התעוותו קלות "אז אתם
מתאימים." צחקתי, הוא חייך חיוך ערמומי והתחיל לדגדג אותי
התגלגלנו קצת , הוא הצמיד לי את הידיים לדשא ונשכב מעליי במבט
מנצח, צוחק.
צילצול פעמון מוכר הידהד בין קירות המחששה אפופת העשן, קמתי,
מנערת מעצמי דשא וחול "מה?" הוא שאל "אני, אני צריכה ללכת."
מילמלתי "אל תלכי." הוא מבקש במבט מתחנן. "מצטערת." אני מחייכת
אליו, חיוך מתנצל, והסרט בראש נגמר. הוא מתרומם, מתקרב אליי
מהוסס ומחבק אותי, אני נשענת לו על הכתף, מרגישה שהזרועות האלה
שמונעות ממני ליפול, מחבקות אותי בפעם האחרונה. עכשיו הוא כבר
לא נושק לי, אין צורך.
אני הולכת ובדרך ממשיכה להתחבק, ולדבר עם אנשים, אני רואה את
רעות רצה אליי בטירוף, אנחנו נופלות אחת בזרועות השנייה
וצוחקות. היא מביטה בי "השתנית" היא לוחשת, עדיין מתנשפת
מהמאמץ "החיוך, הא." אני מחייכת והיא מהנהנת לאישור. אני מחבקת
אותה שוב, חיבוק חזק ואוהב, חיבוק של געגוע מחודש, לבסוף אנחנו
נפרדות. זה גם חיבוק של פרידה.
אני ממשיכה ללכת עד תחנת-האוטובוס ונעמדת, מציתה סיגריה. בדרך
כלל אני לא מעשנת כשאני מחכה לאוטובוס, מחשש שהוא תכף יגיע
ואצטרך להיפטר ממנה, אבל עכשיו ידעתי שייקח לו הרבה זמן
להגיע.
לאחר כמה דקות, שוב זוג זרועות מוכר עד כאב אוחז לי במותניים
והלב מחסיר פעימה, הוא מסובב אותי ומנשק אותי נשיקה עמוקה
כזאת, מלטפת. הלשון שלי משתפת פעולה, הידיים מחפשות את הקוקו
המוכר, ונדקרות קלות מהקוצים, אני ממשיכה ללטף לו את העורף,
ובתוכי, אימפריה שלמה מתפוררת.