מסתכלת במראה ורואה,
גוף, גוף מזוויע,
קטן, ומרוכז.
עם פרצוף חמוד.
וחיוך מטומטם.
כעבור חמש דקות, אני רואה
את אותו הגוף, רק עם בגדים תחתונים.
הדמות שמה מכנסיי ג'ינס,
וגולף. ומרגישה חנוקה.
היא מנסה לגוון,
שמה חצאית קצרה על המכנסיים,
וכובע תואם. אבל מרגישה איכסה.
מחליפה את המכנסיים והחצאית הקצרה,
לחצאית ענקית, שבולעת את הגוף הקטן.
אך אני מרגישה כמו שהרגשתי פעם - פעם,
כשהייתי קטנה, ולבשתי את הבגדים של אמא.
אז היא שמה את החצאית הקצרה על הענקית,
מנסה להרגיש מסודרת.
שמה צעיף, מחליפה כובע, ולובשת ג'קט,
את הג'קט האהוב, עלייה, ועליי.
מסתכלת במראה,
ורואה דמות.
דמות שמנסה להיות מי שהיא לא
מנסה להרגיש אחרת, חופשייה.
כשבאמת אני כלואה בתוך הגוף.
מנסה להראות את עצמי דרך הלבוש,
רק שהגוף לא מתאים לסגנון לבוש.
האהבה שלי לסגנון בגדים מסויים,
והגוף שעליו עולים הבגדים,
הם מנוגדים אחד לשני.
מדי פעם,
אני מראה את עצמי,
עם איזה כובע מוזר,
או צעיף צבעוני.

אומרים שאפשר להכיר בן - אדם לפי הלבוש שלו.
אצלי זה לא ככה.

אצלי יש את הגוף, ( היד שכותבת )
ויש אותי. ( הקול שמכתיב ליד מה לכתוב )