הקרב האחרון

כשהגענו בחזרה למקום בו הראשי וריטה היו, לא היה אף אחד, חוץ
מריטה. היא נראתה קצת שונה אבל לא שמתי לב.
"את בסדר?" שאלנו אותה. היא הסתכלה עליי, היה לה מבט מוזר
מאוד, היא הניפה את ידיה, אנדריאה ואליס נדחפו אחורה. רק אז
שמתי לב שזוהי לא אימה של אנדריאה- זה היה ארתור.
"הפעם זה הקרב שלי ושלך" אמר.
נזכרתי באבן בזמן, כשהונפתי אחורה. הוצאתי אותה- היא התחילה
לזהור, כיוונתי אותה על ארתור והוא נפגע, אבל התאושש ופגע בי
חזרה. הפגיעה שלו כאבה מאוד, התרגזתי ולהפתעתי שאגתי שאגה,
עכשיו היינו שווים בכוחותינו. הוא שאג חזרה- גם הבנתי את מה
שאמר- זה היה מן כישוף. עפתי למעלה, ונפלתי מהגובה העצום
(לדעתי) הזה, כשהתאוששתי מהמכה רצתי לכיוונו, האבן הזוהרת
הייתה בידי, עם היד והאבן קדימה פגעתי בלבו של ארתור, או לפחות
במקום שם היה צריך להיות הלב שלו. באותו הרגע הכל התערפל ולא
ראיתי כלום חוץ מלבן.
חשבתי שישנתי, כי התעוררתי בסמטה שלי, אליס העירה אותי. היא
אמרה שהתעלפתי.
למחרת בבוקר הברזתי מבית הספר ובמקום, הלכתי לסמטה, ניסיתי
למצוא את "חדר החיים" כדי לברר אם חלמתי או לא, כי אפילו אם
אליס זכרה את מה שקרה, היא בהחלט לא הראתה את זה.
חיפשתי בכל המקומות האפשריים, כניסות, סמטאות מקבילות, 'הרי
ידעתי מצויין את הדרך! איך פתאום אני לא מוצאת אותה?' חשבתי.
כשלגמרי התייאשתי וחזרתי לסמטה המוכרת ראיתי שם את אנדריאה.
בדיוק כמו בפעם הראשונה שפגשתי אותה. היא כאילו חיכתה לי שם.
"מה קרה לאליס? למה היא לא יודעת כלום על העולם השני?" שאלתי
כמעט בפאניקה.
"הם לא יזכרו כלום מזה, בקרוב גם את לא"
"אז זה לא היה חלום" האצתי בה
"לא, הרגת את ארתור, ואני הולכת מפה"
"זה אומר שאני לא אראה אותך יותר?" לא רציתי שהיא תלך ככה סתם,
אבל כנראה היה מאוחר מדי בגלל שהיא כבר נעלמה כאילו לא הייתה.
לפעמים אני תוהה, אם היה זה המעשה הנכון לספר, או ליתר דיוק,
להזכיר לאליס את מה שקרה, אבל אנחנו חברות טובות- הכי טובות,
ואני בוטחת בה.
את אנדריאה באמת לא ראיתי יותר, אבל גם לא חלמתי סיוטים כל כך
נוראיים מה שאמר לי שהעולם, מעבר לכדור הגדול והזוהר, בחדר
הקטן- "חדר החיים", נמצא בידיים טובות.


- סוף -