הכל מסביבי החל להתעמעם למעין בליל של קולות וצבעים. לא הייתה
שנה שזה לא קרה לי. לריטואל הקבוע הזה היו מספר שלבים הכרחיים.
בשלב הראשון אני תמיד מנסה להיזכר בסיבות שהביאו אותי לכאן.
"דבר ראשון" אני חושב לעצמי "זה לא מזיק פעם אחת בשנה לרצות את
אימא שלך". התירוץ הזה בדרך כלל מחזיק מעמד חמש דקות ואז
בייאושי הגובר אני מנסה למצוא משהו חזק יותר להיאחז בו. "עם כל
החטאים שאתה עושה" אני ממשיך "אתה חייב איזה יום אחד לדבר עם
האלוהים שלך, להסביר לו את הצד שלך". גם התירוץ הצולע הזה לא
מחזיק מעמד הרבה זמן. אם אלוהים היה קיים הוא היה דואג שיסקלו
אותי לפחות שמונים פעם השנה וזה בלי לספור את החטאים הסטרייטים
שלי. "אתה יודע מה" אני סוגר את הנושא "פשוט תיקח את הזמן הזה
ותנצל אותו לחשוב קצת על השנה שעברה". משום מה התירוץ האחרון
הזה תמיד עובד. אורטל, בת דודה שלי הייתה אומרת שזה בגלל שאני
אף פעם לא מוותר על הזדמנות לחשוב על עצמי.

התפילה המשיכה במלוא העוצמה ואני נשארתי מאחור עם עצמי. למרות
הכל היה קשה לי להתרכז בשנה שעברה. הטלתי את האשמה בעדר
המתפללים שלצידי  ששרו את הפיוטים בני השלוש מאות שנה שכאילו
לפי דרישה הולחנו בקצב הכי מונוטוני בעולם. מידי כמה דקות
שאיזה "אמן" עצבני העיר אותי מחלומותיי עלעלתי בסידור לעמוד
המתאים. השנה משום מה התפילה התנהלה ממש מהר (או שאני שקעתי
בחלומות לפרקי זמן ארוכים יותר) ולפני ששמתי לב נשארו כ"א
עמודים לסיום. נזכרתי פתאום באלירן ובלי ששמתי לב אנחנו כבר
בי"ט עמודים לסיום. עוד אנקדוטה אחרונה עם המ"מ שלי בטירונות
ואני כבר בז' עמודים לסיום. בעוד אני מתפעל מהסימבוליות של ז'
עמודים ויהודה המ"מ ביחד ראיתי אותו. הוא התחיל להוריד את
הטלית מעל ראשו ולקפל אותה ואני נאלמתי דום. "מה הוא עושה פה?"
מלמלתי אל עצמי. עוד מבט אחד הבהיר לי שזה בהחלט הוא אמנם פחות
העגיל בגבה והגופיה הצמודה אבל עם החיוך השובה. אחי הביט בי
מזועזע. "אתה קולט שאתה כבר יכול לצאת מבית הכנסת?" הוא שאל.
הוא רגיל שאני בדרך כלל קופץ מעל אנשים ומועך ילדים וזקנים כדי
לצאת ראשון. "זה כלום" מלמלתי "זה פשוט בן"

חיכיתי לו בחוץ. חצי מהעולם עצר כדי לברך אותי אבל כל הריכוז
שלי בדלת. היה אסור לי לפספס אותו. אורטל הגיע מלמעלה והסיחה
את דעתי לשנייה בודדת. "איך אני נראית?" היא שאלה "מתאים לי
המראה הדתי?". נתתי בה מבט אחד בוחן והשמעתי את גזר הדין. "את
נראית כאילו ברחת מתוך קטלוג האופנה של יפה דרעי". היא המשיכה
לדבר אבל לא ממש הקשבתי. חיכיתי רק לבן שיצא כבר. "אתה מקשיב
לי בכלל" היא שאלה אחרי מונולוג ארוך "או ששוב אתה מחפש
בנים?". בכל מצב רגיל הייתי מספר לה הכל אבל היא לא ידעה על
קיומו של בן וזה לא היה הזמן להשלים הכל. "לא ממש בנים" עניתי
ואז הוספתי בפרץ נדיר של שנינות "רק בן אחד". אחרי עוד כמה
דקות של המתנה התחלתי לחשוב שאולי פספסתי אותו אבל בית הכנסת
עוד היה פתוח. "האידיוט הזה" זה הכה בי פתאום "מי נשאר אחרי
שעה בבית כנסת לעוד שיעור תורה". רחבת בית כנסת החלה להתנדף
ואני בלעתי את רוקי והחלטתי החלטה אמיצה. הייתי חייב לדבר איתו
גם במחיר של להיות בבית כנסת ללא צורך.

פסעתי בין שורת הכסאות הצפופה וחיפשתי אחריו בעיני. הרב תקע בי
מבט תמה מה שגרם לכל הראשים להסתובב אלי. הוא גם הסתובב אבל
ברגע שראה אותי החזיר מיד את מבטו לספר שמולו. כמו שחקן שעולה
על הבמה ביטלתי בנון שאלנטיות את המבטים מסביבי והתיישבתי
בכיסא שלידו. הוא עצם את עיניו לכמה שניות כמו שהוא תמיד עשה
שהוא ראה מישהו לא רצוי ואז פקח אותם והמשיך לקרוא. "הרבה זמן
לא ראיתי אותך" אמרתי לבסוף. "חצי שנה" הוא ענה מבלי להרים את
הראש. "מה שלומך?" ניסיתי שוב אבל עמוק בתוכי ידעתי שזה לא
יעזור. "ברוך השם יום יום" הוא ענה ואני שתקתי. לא הייתי בטוח
אם הוא ענה את זה מתוך הרגל או כדי לאותת לי שהשיחה הסתיימה.
לא עמדתי לתת לו לנצח. "התגעגעתי אליך" לחשתי והוא סוף סוף
הרים את עיניו מהספר. "אל תגיד את זה" הוא אמר בקול רועד. "לא
התגעגעתי אליך ככה" ניסיתי להמתיק את הגלולה "אלא כמו שידידים
מתגעגעים אחד לשני". הוא שתק ואני המשכתי "בכל זאת עברת לגור
בישיבה ההיא בצפת ולא ראיתי אותך הרבה זמן". רגעים של שתיקה
עוברים בינינו. יש כל כך הרבה מה להגיד אבל זה פשוט לא יוצא.
"אדיר" הוא אמר לפתע "למרות מה שאתה אולי חושב אני באמת מאושר
שם". המילים האלה הכאיבו לי כמו דורבנות שנתקעו בנשמתי. "וכאן
לא היית מאושר?" שאלתי בקול שניסה להיות חסר רגש "איתי לא היית
מאושר?".

השיעור של הרב התחיל ועדיין לא קיבלתי תשובה. בן שקע אל תוך
הספר אבל הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שזה לא בגלל שהוא מנסה
להתעלם ממני אלא שהוא מנסה להתעלם מעצמו. הרב התחיל לדבר על
חזרה בתשובה ואני גלגלתי את עיני בחוסר הפתעה. "איתך הייתי
מבולבל" הוא התחיל לדבר כאילו שלא עברו עשר דקות מאז ששאלתי
"אתה יודע שאהבתי אותך אבל בכל זאת היה לי רע". תחושת המחנק
החלה לזחול לי אל הגרון. כל הזיכרונות על המשחקים האינסופיים
בינינו חזרו אלי. פתאום נזכרתי שבעצם הכרנו בדיוק לפני שנה כאן
במקום הזה. הוא היה הנער החדש בשכונה ואני נדלקתי מהרגע
הראשון. העובדה שזה היה יום כיפור גם אז לא ממש הפריעה לי
והעברנו את הסיוט ההוא יחד. ככל שהתקרבנו רק ידעתי שאני בדרך
להתנגשות בקיר. ראיתי שאני הופך את זה במו ידי לאהבה נכזבת אבל
זה לא שינה לי. משהו אותת לי להמשיך הלאה. הוא סיפר לי על העבר
שלו בתור ילד ישיבה ועל חוסר ההתאמה שלו לשם. בעיוורוני החמצתי
רמזים שבכל מצב אחר הייתי מזהה בקלות. פחדתי להאמין שהוא כמוני
וכך להעמיק את הכאב שיהיה בסוף.

אני כבר לא זוכר מה הפתיע אותי יותר העובדה שאמרתי לו שאני
אוהב אותו ככה סתם או העובדה שהוא אמר לי שגם הוא מרגיש אלי
משהו. הפאזל שנקרא בן התחבר לי באותו יום מול העיניים. "חוסר
ההתאמה" שלו לישיבה הובהר לי סוף כל סוף. האופוריה הכל כך
מתבקשת לא הגיעה. היינו במקומות שונים בחיים שלנו ובזהות
המינית. הוא רק התחיל להתמודד עם דברים שכבר שכחתי כמה כואבים.
הרקע הדתי שלו רק הוסיף על הכאב שלו ואני עמדתי מנגד בעיניים
כלות. כל כך הרבה רגשות אשם היו לי מאז. כל הדברים שיכולתי
להגיד או לעשות אחרת כדי להראות לו את הצד השני של המטבע.
במקום זה הלכתי נגדו ונפלתי לאותו בור של הרבנים בישיבה שלו.
ניסיתי לכפות עליו את הדרך שלו מתוך אמונה שהיא נכונה ושכך
יהיה לו טוב. השתמשתי ברגשות החזקים שהיו לו אלי כדי לגרום לו
להתגבר על הכל. חשבתי יראה אותי עם אחרים המאזניים יוכרעו
לכיווני. בשבועות האחרונים כבר ידעתי שזה הולך להגיע. הוא היה
קרוע לגמרי בין הרגשות שלו לבין השדים שלו. זה התחיל כעוד
מריבה רגילה בינינו ולבסוף הוא נשבר לגמרי. הוא בכה כל כך הרבה
ולבסוף סיפר לי שהוא מצא ישיבה בצפת עם איזה רב מיוחד שמתקן
אנשים כמוהו. לא דיברנו יותר מאז.

דמעה אחת קטנה התגלגלה על לחיי וקיוויתי שהוא לא שם לב. אני
חושב שזו הפעם הראשונה ששקעתי במחשבות לכל כך הרבה זמן בבית
כנסת. בן הסתכל עדיין לכיוון הרב אבל הגניב מבטים מידי פעם
לכיווני. "אני יודע שאתה מרגיש כאילו ששיחקתי איתך אז אבל באמת
שאהבתי אותך" עכשיו היה תורי לענות לו כאילו שלא עברו דקות
ארוכות מאז שהוא דיבר "ואני מצטער שהיה לך רע". בן השפיל את
עיניו ואמר "לא היה לי רע, הייתי מבולבל". היישרתי את מבטי אל
הרב והוא גם הרים את ראשו. "ועכשיו אתה כבר לא מבולבל?" שאלתי
ברשעות "אתה רוצה להגיד לי שהוא תיקן אותך? שאתה לא חושב עלי
יותר?". הוא הסתכל עלי במבט עצוב ואני שוב הרגשתי שאני נופל
לתוך אותה הטעות. הוא לא יחזור אלי יותר אפילו אם אפעיל את כל
מניפולציות שבעולם. "אתה צריך להבין שראיתי דרך אחרת" הוא אמר
"שהבנתי שהרצון שלי אליך או אל כל גבר אחר הוא בעצם יצר רע
שצריך להתגבר עליו". הרגשתי כאילו הוא מקיא עלי את הפילסופיות
בגרוש של הרב שלו אבל משהו בעיניו אמר לי שזה אחרת בשבילו.
שהוא באמת רוצה להאמין בזה. "זה כמו רוצח שנהנה מרצח אבל הוא
מבין שרצח זה דבר פסול" הוא המשיך וניצוץ של התלהבות הופיע
בעיניו כאילו שבפעם הראשונה הוא יודע מה להגיד לי "אתה ואני זה
דבר פסול וזה דבר חסר עתיד וזה הכל חלק מדרכו של הקב"ה לנסות
אותי ולהפוך אותי לאדם חזק יותר". היה לי כל כך הרבה מה לענות,
כל כך הרבה מה להגיד אבל שתקתי. בן עשה את הבחירה שלו ואני
צריך לתת לו ללכת גם אם קשה לי. הבנתי לראשונה בחיי שכמו כל
דבר בחיים גם בנושא הנטיות המיניות יש דעות מגוונות ויש כאלה
שלנצח יבחרו להתעלם מהם אם זה בשם המשפחה או החברה או אפילו
הדת.

"אני חייב ללכת" אמרתי לבסוף ונתתי בו מבט אחרון. הוא החזיר לי
מבט ואני שקעתי לתוך פניו. הוא נשאר הגבר היפה ביותר שראיתי
למרות כל השינויים החיצונים שבו. הרגשתי שאני חייב להתרחק ממנו
ושכל רגע שחולף איתו רק מעצים את הכאב. "אני שמח שבאתי השנה
לבית כנסת" אמרתי בקול שבור ומשכתי באפי "רק כדי לראות אותך".
משכתי באפי שוב וקלטתי שהוא שם לב. "אל תדאג לי" אמרתי בטון
רגוע "אני לא בוכה, אני פשוט קצת מצונן" וכדי לשכנע אותו סופית
הפטרתי "עונות מעבר מזדיינות". הוא פתח את פיו למשמע הקללה ואז
ירד לי האסימון שאני בעצם באמצע שיעור תורה בבית כנסת ביום
כיפור. קמתי ממקומי בשקט והתחלתי ללכת ושמעתי אותו קורא
"אדיר". הסתובבתי אליו ואז הוא הושיט את ידו אלי. "גמר חתימה
טובה" הוא אמר. שלחתי את ידי אליו ולחצתי את ידו בחוזקה. רעד
קל עבר בגופי שנגעתי בו כאילו שחשמל עבר בינינו. איכשהו ידעתי
שהוא הרגיש את זה גם. עזבתי את ידו והמשכתי ללכת לכיוון הדלת.
משהו ניחם אותי בלחיצת היד הזו אבל לא ממש יכולתי לנסח את זה.
בעוד אני יוצא הקשבתי בחצי אוזן לרב שנאם כל הזמן הזה. "חזרה
אמיתית בתשובה מורכבת מהפה ומהלב" הוא צעק וחיוך רחב עלה על
שפתיי "אוי לו לאיש, שפיו וליבו אינם שווים".