ישבתי על המדרגות הישנות והסתכלתי על הנייר שמולי. כל חיי
הבוגרים הסתכמו בתעודה הזו. ככל שבהיתי בה הרגשתי רע יותר. כמו
ציון נכשל שקיבלתי על חמש עשרה השנים האחרונות. ניסיתי לא
להסגיר את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי לעוברים ושבים. הם מצידם
הלכו במהירות כאילו כדי לנפנף בעובדה שמישהו מחכה להם. לא היה
לי מושג מה הולך לקרות עכשיו. בחצי שנה האחרונה נלחמתי כל כך
חזק על הגירושים שלא עצרתי לחשוב על היום שאחר כך. לחשוב על
השעה שאחר כך. רציתי לקום וללכת אבל הייתי תשוש מידי פיזית
ונפשית. הרגשתי כמו אצן במרתון שהגיע לקו הסיום ורק רוצה לנוח.
רק לקראת ערב כאשר החושך החל לרדת הצלחתי להתרומם ממקומי.
התחלתי ללכת לכיוון הדירה החדשה ששכרתי כשאני משאיר את העבר
שלי על מדרגות הרבנות הראשית בתל אביב.

מאז שאני צעיר אני מפחד מהים. אף אחד לא יודע מזה אבל זה תמיד
שם בשבילי. זה לא שיש לי פחד ממים או מטביעה כי דווקא בריכות
אני מאוד אוהב. זה משהו בכוחו האבסולוטי המעורר הערצה של הים.
ברגע שאתה נכנס ומשתכשך לך בין גליו אתה בעצם מאבד שליטה על
חייך. הוא מסוגל לסחוף אותך עמוק אל תוכו או לפלוט אותך לחוף.
הכל לפי כיוונו של הזרם שמושך אותך איתו מבלי לשאול. לפעמים
אני חושב שזו הסיבה שהתחתנתי. תבנית חיי הייתה קבועה מראש
מהרגע שנולדתי. כל ניסיון התנגדות היה בבחינת אשליה שמעולם לא
תוגשם. נסחפתי כל כך עמוק אל מסלול
הלימודים-צבא-אוניברסיטה-מקצוע-חתונה עד שהחוף כבר לא היה
באופק. זה היה יכול להימשך כך עד סוף חיי עד שיעל החליטה שהיא
לא מאושרת איתי. ניסינו יעוץ זוגי ופסיכולוגיה אבל דבר לא
שינה. היא הרגישה ובצדק שאני לא מאוהב בה. שאני מחפש משהו אחר.
שעלה רעיון הגירושים התנפלתי עליו כמוצא שלל רב. סונוורתי
מהאפשרות להתחיל את חיי מחדש שלא ראיתי שבעצם אחזור למקום
המוכר שבו הייתי בעבר. הים לא יוותר עלי במהירות כזו.

"נו אפי" שאלה אימי באמצע ארוחת שישי רגילה "יש מישהי חדשה?".
השולחן השתתק וכל המבטים הופנו אלי. "לא אימא" עניתי וקברתי את
עצמי בצלחת שלי. "אתה יודע שלא תישאר צעיר לנצח" היא המשיכה
"אתה עוד מעט כבר בן ארבעים". נאנחתי קלות והכנתי בראשי את
הנאום הרגיל. "אימא, זה לא כל כך פשוט" אמרתי "אני עוד מתגבר
על יעל והכל עדיין טרי וחדש בשבילי כך שאני לא כל כך יוצא לשוק
לחפש לעצמי מישהי". עבר עוד רגע של שקט ולתומי חשבתי שהדיון
הסתיים. "אבל עברה כבר חצי שנה" היא מלמלה ואז הוסיפה במתק
שפתיים "וחוץ מזה שיש לי מישהי נהדרת להכיר לך". בשלב זה כבר
הנחתי את הסכו"ם על השולחן. היא הוציאה את קלף השידוכים וזה
הצריך ריכוז  מלא מצידי. "אימא, אני באמת לא מרגיש מוכן" אמרתי
בטון מלא רחמים עצמיים והסתכלתי עמוק לתוך עיניה. "שטויות" היא
אמרה "איך תדע אם לא תנסה וחוץ מזה שכבר הבאתי לה את הטלפון
שלך". נאלמתי דום למשמע העניין והיא זיהתה זאת מיד. "אתה יודע
שאני רק רוצה שיהיה לך טוב" היא אמרה בטון מעט מתנצל וסיימה את
השיחה.

היא התקשרה יומיים אחר כך. בחורה חמודה בשם סיוון. גרושה בלי
ילדים, מקצוע טוב והורים אמידים. קבענו להיפגש בסוף השבוע.
"היא נשמעת מאוד מתאימה" שכנעתי את עצמי "היא בדיוק מה שכל
הגברים הגרושים בגילך צריכים". רק בלילות שהיו בדרך כלל חסרי
שינה המראות על מה שאני באמת צריך חזרו אלי. עשרים שנה כמעט
חלפו ואני זוכר הכל כאילו זה היה אתמול. השנה האחרונה של הצבא
ואני משרת במוצב ליד הגבול. תומר, הנהג של האספקה מגיע ביום
שישי וללא סיבה המשאית שובקת חיים. המכונאי של הבסיס יצא כבר
מזמן הביתה אז הוא חייב לישון בבסיס. המפקד מספח אותו לחדר שלי
שהיה ריק כי כולם חוץ ממני יצאו חמשוש. בלילה אנחנו מנהלים
שיחה בטלה בין חיילים שמתפתחת להיות משהו אחר. משהו שמעולם לא
חוויתי. לילה שלם ישבנו ודיברנו על הכל. צבא, משפחה, טיול
למזרח, בנות ובסוף גם על בנים. החיבור הנפשי בינינו הוא מיידי
ולבסוף הופך גם לחיבור פיזי. לילה אחד שחיה נגד הזרם שנשארה
צרובה במוחי חיים שלמים. אחרי הלילה הזה מעולם לא ראיתי אותו.
בעיקר מכיוון שלא רציתי לראות אותו יותר.

סיוון הייתה יפיפייה ומקסימה כאילו יצאה מתוך קטלוג שמתיימר
לדעת מה גברים גרושים בגילי רוצים. חייכתי אליה את החיוך
המזויף שלי ששמור לאירועים שכאלה. "שמעתי על מסעדה מיוחדת
שנפתחה לא מזמן ליד הים בשם הזדמנות שנייה" היא אמרה אחרי שיחת
היכרות קצרה "הקונספט שלה הוא שאם אתה מזמין משהו ומתחרט אתה
יכול לשנות הזמנה ללא תוספת תשלום". הרעיון מצא חן בעיני אז
נסענו לשם. הערב התנהל בצורה הרגילה והקבועה. שיחה בטלה בין
שני מבוגרים שלעולם לא תתפתח להיות משהו אחר. "אז" שאלה
המלצרית הצעירה אחרי שקיבלנו את המנה "רוצים להחליף?". הנדתי
בראשי לשלילה. "אני רגיל להישאר עם מה שאני מקבל" אמרתי בחיוך.
אחרי כשעתיים הסעתי אותה לדירה שלה. "אז" היא שאלה בהיסוס
"רוצה לעלות לקפה?". הרגשתי שכבר אין לי ברירה אז עליתי. שתינו
קפה ועוד אחד ואז כמו במסלול ידוע הגיע הסקס. נרדמתי לצידה די
במהירות.

איכשהו הכל התחיל לרוץ ממש מהר מסביבי. הנה היציאה השנייה
והשלישית שלנו וכבר פוגשים את ההורים. והנה עברה חצי שנה ואימא
שלי כבר לוחצת. והנה אני בחנות טבעות עם חבר טוב בוחר משהו יקר
קיטשי להחריד. והנה החתונה מגיעה וכל החברים מהעבודה נמצאים
שם. והנה אימא מזילה דמעה למראה נכד ראשון בשם עופר. והנה אני
נראה מאושר כאילו שאני רוצה להיות שם. והנה אני הופך לסבא
ומתחיל לראות את הסוף. והנה אני זקן וחולה והילדים שלי ליד
המיטה שלי. והנה עופר שכבר גדל והפך לסבא בעצמו מקריא עלי
קדיש. הכיפה תמיד נראתה עליו מצחיק. והנה אני לא משאיר שום
חותם בעולם הזה חוץ ממצבה שקרית. "חיי חיים מלאים ומאושרים".
התעוררתי בבהלה מהסיוט שהיה החיים שלי והתחלתי להתלבש. סיוון
שאלה אותי לאן אני הולך אבל לא עניתי לה. היא קיללה וכעסה אבל
אני לא שמתי לב. רציתי לעשות רק דבר אחד עכשיו.

"שלום" אמרתי בקול שבור שהתאמץ לא להישמע נרגש "אני אפי".
במודעה היה כתוב ששמו גדי ושהוא רווק בן ארבעים ושלוש שנראה
צעיר מגילו ומחפש מישהו דומה. הוא היה בדיוק הדבר האחרון שכל
הגברים הגרושים בגילי צריכים. "ערב טוב" ענה קול סמכותי מהצד
השני "אני גדי". דיברנו כמעט כל הלילה ופעם הראשונה בחיי
הרגשתי שמישהו מבין באמת מה אני רוצה וצריך בחיי. השיחה בינינו
הייתה בשבילי משהו אחר. משהו שהכרתי רק מזיכרון עמום. דיברנו
על הכל מנושאים כללים כמו משפחה ועבודה ועד לדברים אישיים
וכמוסים. בסוף אפילו סיפרתי לו על הפחד שלי מהים. קבענו להיפגש
ביום שאחרי ואני בקושי החזקתי מעמד בעבודה. מוחי היה במקום אחר
לגמרי. נשביתי בקסמו בשנייה שראיתי אותו. הוא היה גבוה ורחב
וסקסי להחריד. "אז" שאלתי אותו "לאן הולכים?". "שמעתי על מסעדה
מיוחדת שנפתחה לא מזמן ליד הים בשם הזדמנות שנייה" הוא ענה
"אתה מכיר אותה?". חייכתי אליו חיוך רחב שהיה אמיתי וכן
והנהנתי. "אני אשמח ללכת לשם שוב" אמרתי ומיד הוספתי "ואולי
נקפוץ לים אחר כך?". הוא הביט בי במבט שואל ואני המשכתי "זה
ממש ליד המסעדה". הוא צחק קצת ואז אמר "חשבתי שאתה מפחד מהים".
חשבתי על זה כמה שניות ולבסוף עניתי "בזמן האחרון אני חושב
שאולי הערכתי אותו קצת יותר מידי".