ברחוב, המכוניות חונות בצד הלא נכון של הכביש,
כמו מורדות בסדרי עולם
והשמש?
היא שוקעת כשאתה לא מרגיש.
אולי לא אוהבת.
אולי אפור לה מדי.
אולי.

אני נוסעת ברכבות תחתיות, קטנה שכמותי בעיר הגדולה הזאת,
כמעט הולכת לאיבוד, מחפשת גירויים.
עוד בן אדם הקים לו בית ליד פסי הרכבת, וכשמחייכת אליו, הוא
ניגש,
מנסה לפתח שיחה:
"היא צריכה להגיע עוד כמה דקות, עוד כמה דקות היא תגיע, תשמעי
מה שאני אומר, זה כמו אוטובוסים, הם תמיד מגיעים בשלשות".
זה קורה לי פה הרבה, אנשים שניגשים ומתחילים לדבר, סתם ככה,
חברים של רגע, פורקים מטענים, ומעלימים קיומי מחדש.
"היא עוד כמה דקות מגיעה" הוא ממלמל וחוזר לטריטוריה שלו, שוכח
כל פעם, שכבר ניהלנו את השיחה על הרכבות כבר כמה פעמים לפני.

סוף העולם מתקרב.
היה כתוב בעיתון, או בשיר של אביב גפן, לא זוכרת איפה ראיתי
קודם, זה מתחיל כשהפסקנו לחלום.
והחיים האלו, חומקים בכזאת קלות מבין הידיים, יוצרים הרגשה
שעוד רגע הכל יגמר.
ולונדון, יש לה את החלומות שלי בתוכה, איפשהו באוויר, במרחב
הענק הזה הם נמצאים.
ולפעמים היא נותנת הרגשה שאם אשלח ידיים גבוה לשמיים, אמצא
אותם.
ואם לא, אהפך להיות כמו אנשי הרכבת, נטולה.
(או מיואשת מלחפש).
מתגעגעת לרגעים בהם הייתי גבוהה מכל הביניינים האלו, מסתכלת
עליהם, מלמעלה, שם הם לא היו כה מאיימים, אלא רק נקודות
נקודות.

בדרך הביתה זקנה עוצרת אותי ברחוב, שתי דקות מהבית, "איזה יפה
שאת" אומרת באנגלית עם מבטא קוקני כבד.
היא נוגעת לי בפנים, תופסת עליהם בעלות לכמה רגעים וממשיכה
ללכת.
ונראה שלעצמי אבדתי ואט אט הפכתי לרכוש הכלל וכל הרוצה יכול
לקחת עוד פיסה, עוד פיסה ממני, ולך רק נותר, להדביק אותי
מחדש.

אני נעמדת במקום, בדיוק מתחת לאלוהים, שלפעמים מגיע ללונדון,
כי גם פה יש יהודים,
מוציאה מטבע של פאונד לעץ או פלי, כמו תמיד עם החלטות חשובות,
מה ימיט גורלי.
להישאר או ללכת.
מוזר שיש אנשים שחושבים אחרת.