מחוץ לחלון הטיפטוף נעשה זועף יותר, כמו כועס על אלוהים.
אני מתחפרת בתוך שמיכה,
מתכווצת למימדי ילדה קטנה בחורשה חשוכה,
עוצמת עיניי לעולם, עוצמת עיניי לחיים.
והדמעות המציפות אותן, אותן העיניים,
מחליקות לי על הלחי,
מנסות גם הן להימלט מבלי משים.
(אך מתנגשות בריצפה קרה של חדר שלי לא שלי).

שוב מפוחדת מרעמים.

אתה מגיע להחזיק לי את היד, שארגיש נתמכת, לפחד מרעמים זה לא
למבוגרים.
"כלב נובח לא נושך" אומר מחוייך ומסיט הוילון אחריך, למרות
שכבר שמעתי כמה סיפורים.
והיד שלך, כה גדולה ומגוננת בחדר הכה חשוך עכשיו,
ושלי הקטנה, נבלעת בתוכה, מנסה להחבא.
בחוץ הגשם נעצר לכמה רגעים,
כמו גם הזמן,
למגע ידיך.