היום קלאודינה הולכת לקפוץ. היא עדיין לא יודעת את זה. בינתיים
היא עוד חושבת שהיא מאושרת. אבל מה זה האושר? האם מי מאיתנו
יודע? ואולי כך הוא נברא חמקמק ושקוף שלא נבחין בו גם כשהוא
ממש מול עינינו, רק נחוש את החור העצום שהוא משאיר בהעדרו.
והאושר של היום הוא לא האושר של אתמול של שלשום של שנה שעברה,
הוא מתכונן מוריד כל פעם את הסטנדרטים שלו כדי להתאים את עצמו
לחיינו העלובים והמדכאים, כמו רווקה זקנה בציד אחר אהבה: שעון
ביולוגי מתקתק מוריד את הדרישות. ואם מישהוא מעמנו כבר שאפתני
מספיק בכדי להחשיב עצמו מאושר, האם הוא באמת כזה? אולי זהו סתם
תרגיל שלו, אולי של הגורל, בכדי לגרום לנו לשקוע עוד יותר
בחיינו המצחינים העלובים לגרום לנו לחוש את עול הקנאה בנוסף
לכל שאר הצרורות הכבדים שמכבידים על חיינו.
קלאודינה עוד תקפוץ, אבל עכשיו עוד בוקר. היא ממשיכה בחייה
לובשת אותה חליפה אפורה שהיא לובשת מדי יום לעבודה, אותה
תספורת גבוהה, הזהה לחלוטין לזו שבשולחן ליד ולזו שלידה ולזו
שלידה.. מנסה לאפר את פניה להבליט את עיניה את שפתיה, אך היא
שגרתית לחלוטין ואין בה דבר שיגרום לה לבלוט החוצה, כל הבנות
מאפרות את פניהן מנסות להבליט את עינהן ואת שפתותיהן. קוראות
את אותן כתבות על "כיצד תיצרי את מראך היחודי". בסופו של דבר
הן כולן נראות אותו הדבר.
צועדת לעבודה בתוך ים האנשים, גם היא מחזיקה כוס קפה מקרטון.
עמדה בתור חצי שעה אחרי ים האנשים הזמינה עוד מוקצינו פרפצינו
וניל אגוזים שקולד חמאה. העובדת שם הכינה כאלה כבר 2524
הבוקר.
מגיעה למשרד, מתישבת ליד השולחן, מתחילה לסדר את ערמת הניירות
שהצטברה לה על השולחן. גם סדר הוא מושג מוזר, לא מתאים. היא
מעבירה את הבלגן ממקום אחד למשנהו, מפזרת אותו הלאה. זהו מאבק
אבוד מראש. האנטרופיה בעולם רק גדלה, החוק השני של
התרמודינמיקה. אי-הסדר חוגג. היא מנסה להאבק מול כוחות הטבע
האיתנים ממנה כמו אדם שצועק אל הרוח, הגשם, האדמה, היא מסדרת
את ניירותיה קוראת תיגר על היקום על אלוהים אם הוא קיים אי-שם,
אך האחרון לא מספיק חזק במוחה בכדי שהיא תוכל לשער שהוא קיים
מחוצה לו. קריאת התיגר שלה נענית בצחוק בז, מזלזל. הטבע, מקים
והורס עולמות. מה בשבילו למנוע ממנה להכניס מעט סדר בתוך
הנירות. אי הסדר מועבר מן הערמה הגדולה שעל השולחן למקבצים
קטנים ברחבי המשרד, מחר יתווספו עוד מקבצים קטנים ולמחרת עוד
עד שגם אלו הקטנים גדולים יהיו ויצטרכו להעבירם לעוד ערמות
קטנות. היא מנסה להילחם היא רק עוזרת לו להגשים את חוקיו. הם
מעל לכל. בטח שמעליה.
שעון מצלצל 11 קהל גדול נוהר אל הרחוב לקנות עוד קרטון בכוס.
אחר כך היא חוזרת מתקתקת על המקלדת מילים שיכלו להיות חסרות
משמעות, הברה הברה היא אפילו לא יודעת מה היא כותבת. נכנס
ויוצא מצד שני. היא רק מכונה, מכונה שקולטת מעבדת ופולטת חזרה
למכונה אחרת, היא עוד אחד מהמכשירים של הבוס. אפילו לא הגיעה
לדרגה של צעצוע. בשביל זה יש לו את ג'ורג'ינה היפה, הבלונדינית
המלאכותית שלובשת רק חליפות ורודות. הצבע האפור לא נראה עליה
מעולם. חיוכה תמיד מצחקק, שפתיה מלאות ובשרניות חזה שופע,
הבנות במשרד מלחששות שהוא אמיתי בערך כמו שערה. הוא נהנה לדגדג
אותה, לגרום לה לצחקק יותר להתכופף עוד קצת, לחשוף טפח טפחים,
חריץ נאה בין שדיים עגלגלות.
אבל קלאודינה היא לא כזו היא לא זוכרת שצחקה מעולם במשרד, אולי
רק פעם אחת כשההוא מהחדר צילום החליק כשביד הייתה לו ערמה
גדולה של ניירות והכל התפזר עליו ולכל עבר. זה היה מחזה משעשע
ביותר.
חמש מצלצל השעון ים גדול של אנשים נוהר חזרה לבנינים שבהם הם
ישנים ואוכלים ארוחת ערב לעיתים. רובם מכנים אותם בתים אך
מעטים מהם יודעים מה הוא באמת בית ומעטים עוד יותר יכולים
להרשות לעצמם לקרוא לפיסת הבטון בה הם מתגוררים בית. קלאודינה
לא מכנה אותו אפילו בית, היא יודעת מה זה בית. מקום בו השמש
זורחת כמו בכפר הקטן שבו היא גדלה, מקום עם ניחוח פריחה תמידי
באויר לא עם צחנת הפיח. מקום ורוד וצהוב ומלבלב. מדי פעם היא
נזכרת באותו הכפר ועל כמה קטנה ותמימה היא הייתה כשעזבה אותו
בניסיון לחזור כזו שהצליחה בגדול בעיר הגדולה. אבל היא יודעת
מה שכל מי שיודע מה הוא בית יודע. מרגע שאתה עוזב בית אתה
לעולם לא תוכל לחזור אליו.  היא מרגישה לחות קלה בעין ימין,
והיא יודעת מה יבוא עכשיו. היא עוצרת עצמה בכוח.
אסור לבכות, היא עוד נעה לה בים האנשים. בתוך הים אסור להראות
חולשה, אסור להראות רגשות צריך לרוקן את המוח, ללכת, לא לחשוב
על שום דבר אחר. הרי גם כך לא אכפת לאף אחד מה קורה איתה, גם
אם היא תפצח בבכי סוער, היסטרי הם הרי רובם לא ישימו לב. הם
חלולים חושבים על הריק על הכלום. היא צריכה להיות כמו כולם,
חזקה. ריקה.
בלילה היא קמה מתוך חלום בלהות, היא לא זכרה מה קרה בו בכלל
היא רק זוכרת שהיא מאוד פחדה. היא הולכת למטבח לקחת כוס מים
וכדור שיגרום לה לישון שינה רגועה ונטולת חלומות אבל הקופסא
הגדולה של גלולות הקסם אזלה. היא מנסה לחזור לישון אבל היא לא
מצליחה ברגע שהיא עוצמת את עיניה הפחד הזה חודר לתוכה מטייל לה
על הגב, היא לא מסוגלת. היא נזכרת בפעמים שהיא הייתה חולמת
חלומות רעים כשהיא הייתה קטנה, איך היא הייתה רצה לחדר שינה של
הוריה ומתכרבלת בינהם מתחת לשמיכה ואיך אבא היה שם עליה יד כדי
שהיא תרגיש בטוחה ואמא היא נותנת לה נשיקה שתחמם אותה. אבל
עכשיו היא לבד בתוך דירה גדולה מדי, לא יודעת מה לעשות. אז היא
שמה מעיל ויוצאת לרחוב מחפשת בית מרקחת. היא חייבת גלולות קסם,
שיגרמו לה להרגיש כמו החיבוק של אבא והנשיקה של אמא.
היא הולכת ברחוב ופתאום היא מוצאת את עצמה מול הבניין שבו היא
עובדת. במקום להסתובב ולחזור היא קוראת לשומר הלילה שיפתח לה
מסמנת לו כאילו היא שכחה משהו למעלה. היא לא מבינה מה קורה לה,
כאילו מישהוא אחר השתלט על גופה. היא עולה במעלית עד לגג.
היא עומדת על הקצה מסתכלת על הכוכבים שאי אפשר לראות אותם גם
ככה. על השמיים האפורים, בלילה הם רק אפורים יותר. הבנינים
כולם מסביב מוארים באור לבנה אפור.הם כאילו סוגרים עליה, היא
באויר הפתוח והיא חשה התקפה קלסטרופובית. היא מסתכלת למטה. היא
לא מאמינה, משפשפת את עיניה. זה לא יתכן.
פיסת חציר צהבהבה נפלאה, חציר טרי טרי שרק עכשיו נקטף ערמות על
ערמות. כמו מיטה בבית מלון שרק מחכה שמישהוא סוףסוף ימלא אותה.
החציר הזה מחכה לצחוק של ילדים קטנים שישתללו עליו, לגניחות של
אוהבים שיחמקו אליו בחסות האפלה לעשות אהבה. החציר הזה מחכה
לה, הוא מושך אותה.
חיוך גדול נפרש על שפתיה והיא קופצת.