פסעתי במשעולי הרחובות הצרים של ראשון הישנה, מתבונן על
מרכלותם של אלו שעבודת יד ומסירות היא הדרך שהם מכירים, גם אם
זה אומר שהם עובדים רק שעתיים ביום, 3 פעמים בשבוע. עדיין תמצא
אצלם את הרוגע בעיניים, את סבר הפנים הנעים, כשתחפש דברים שכבר
נמאס לך לחפש בקניונים.

באותו היום חיפשתי מתקן קטן ששוטף כוסות, כמו אלה שרואים
במשרדים. עמדתי בדיוק לעזוב את מקום העבודה הצבאי שלי, וחשבתי
שזה יהיה נחמד לקנות דבר כזה, כדי שיפסיקו להשאיר סתם כוסות לא
שטופות בכיור. בחיפוש בכל חנויות החשמל, אמרו לי שהם יודעים על
מה אני מדבר, אבל כמובן שלא היה להם דבר כזה. חיפשתי גם
בחנויות כלי בית שחבל על הזמן המחירים שלהן, אבל אמרתי
"שיהיה", אם יהיה.

ברחובות הנשכחים עברתי ליד כמה וכמה חנויות שעל המוכרים בהן
מספרים סיפורי אלף לילה ולילה על חייהם, על שותפיהם העסקיים,
על מחלותיהם וכו'... אומרים שכל הסיפורים זה בגלל שפעם ראשון
היתה קטנה וכולם הכירו את כולם. מוזר לחשוב על זה במונחים של
העיר הרביעית בגודלה במדינה הקטנה הזאת.
בחנויות שחשבתי שאולי יהיה להן, היו כל מיני דברים "חריגים",
כמו לוחות שח-מט בצורה של עכברים, שעוני קיר שנעים בכיוון
ההפוך וכונני 1.44 של מחשבים. שאלתי את המוכר בחנות שהיה בה את
הכונן 1.44, מה פתאום יש לו כונן כזה, והוא הסביר לי שהרבה
חיפשו את זה, כי משום מה אין את זה בחניות מחשבים סטנדרטיות,
ושזה ממש זול, אז הוא קנה כמה, שיהיה.

אחרי איזה חמש חנויות שעברתי, נתקלתי בחנות יין, שכשגרתי יותר
קרוב לשם, אהבתי לקנות בה, כי בנוסף להמלצות החמות והטובות
שקיבלתי שם, החנות עצמה היתה מתחת לאדמה, וזה בכלל שיווה לה
אווירה ראויה לאפלוליות המאפיינת מרתפי יין.
בחנות סיפר לי המוכר, שלמרות שהמון פעמים קניתי שם, אין לי
מושג מה שמו, שיש לו משהו מיוחד עבורי, שארדונה קייאנטי איטלקי
משנת 1995 הזכורה לטובה, שזכה לשבחים רבים אודות לתהליך הייצור
המיוחד שלו. המחיר היה גבוה, אבל, להפתעתי, לא גבוה מאוד,
והחלטתי לפנק את עצמי ולקנות אותו, גם אם אני יודע שאני אזדקק
לאירוע מאוד מיוח כדי לפתוח אותו.
שילמתי טבין ותקילין על הבקבוק, שנארז בקפידה בקרטון, למען לא
ישבר.

הסתבר לי כשיצאתי, שבזבזתי זמן מה בחנות הזאת, כמעט כמו שאני
נוהג לבזבז בחנויות דיסקים, ואפילו יצאתי עם נזק דומה, אבל לא
נותר לי עוד הרבה זמן לשוטט לפני שבראשון הישנה סוגרים את
החנויות כמו בראשון הישנה - מוקדם.
לאכזבתי, לא מצאתי מזור לתאווה שלי לקנות רוחץ כוסות ונטשתי את
הרחובות בשעת השקיעה הגדולה בגלגל"ץ, עם בקבוק יקר בחיקי.

את בקבוק היין, שפחדתי שהחום בדירה יגמור אותו, שמתי בדלת של
המקרר, שזה לא הדבר הכי נחוץ ליין, אבל עדיף מלשגע אותו
ב-23-30 מעלות בדירה הממוזגת, בשעות שנמצאים בה.

באינטרנט גיליתי שיש חברה אחת שמייצרת את שוטפי הכוסות האלה
בפטנט רשום ושזה עולה הרבה מאוד כסף לקנות ולתחזק את המכשיר.
לפיכך, התיאשתי וקניתי למשרד ערכת ספורט, לרמוז משהו שללא ספק,
ספק אם יבינו את הרמז.

אותך השארתי במקרר די הרבה זמן, כל פעם לא היה אירוע מספיק טוב
בשביל לפתוח אותך.
שנים שחיפשתי תירוץ, ובסוף, בגלל שפחדתי שתתקלקלי (אני לא יודע
ממה), החלטתי לפתוח אותך ולשתות אותך כל יום קצת, לעורר קצת את
החך ואת סף החיוך שלי. התאהבתי בטעם שלך, שידעתי שיגמר בסוף,
ולאחר כבוד, אוסיף אותך לאהבות הלא נכזבות שיבשו ושעתה עומדות
בערמה על מדף הכיבושים שלי.

לא עבר הרבה זמן ושוב שוטטתי ברחובות אחר רוחות טכנולוגיות
נעלמות. כמה שמח היה המוכר המוכר בחנות הנושנה לראות את החיוך
שלי כשסיפרתי לו עליך, אהובה, והוא, בסיפוק, נתן לי בדיוק מה
שחיפשתי - תאווה חדשה.
מחלה.

נכתב כתגובה, שאולי לא קשורה, למחשבה של תום לב:
http://stage.co.il/Stories/233523#