השמיים היו שחורים וטל רצה החוצה במהירות. היא היתה מוכנה
לעשות הכל, רק לא להישאר בעולם המנוכר הזה עוד רגע אחד. הראש
שלה היה ריק ממחשבות והרגליים שלה נשאו אותה אל עבר העץ שכל כך
אהבה, זה שעמד בקצה המרוחק ביותר בחצר שלהם. פעם, כשהיתה קטנה,
היה בית עץ קטן שהיה ממוקם על הענף הכי הכי גבוה. אבא של טל
בנה לה אותו כי אמר שעץ כזה 'פשוט דרש שיבנו עליו בית, את לא
חושבת חמודה?' שאל תמיד וליטף אותה ברכות. אבל מאז עבר יותר
מדי זמן ויותר מדי גברים שניסו ללטף אותה כמו שאבא ידע, אבל אף
אחד לא הצליח לשחזר את הרכות הזאת שלו. באחד מהחורפים הקשים
הבית נפל ונהרס וטל ישבה יום שלם בחוץ בוכה ולא הסכימה להיכנס
פנימה. היא המשיכה לשבת גם כשאמא שלה עמדה וצעקה עליה שאחרי זה
היא תהיה חולה, ובאמת שבוע אחרי היא רק יצאה מבית החולים אחרי
שחלתה בדלקת ריאות. אבל לה לא היה איכפת כל מה שעניין אותה היה
להישאר עם העץ שלה מתי שהכי כואב לו, כמו שהוא איתה מתי שכואב
לה. עכשיו השריד האחרון שנשאר מאבא שלה היה סולם החבלים החבוט
שהשתלשל בחוסר אונים מאחד הענפים. טל טיפסה עליו בזריזות,
משתדלת לא ליפול, מתיישבת על הענף הכי הכי גבוה, שותקת.

כל החיים שלה אמרו לה, לטל, שהיא עשוייה מעצב של יצורים
מופלאים. הצל הזה של הדמעות עקב אחריה כל כך הרבה שנים,
ועכשיו, עכשיו היא מפחדת להעביר את הצל הזה הלאה לילד שגדל
בתוכה. 'ואת הרי ילדה בעצמך! את לא יכולה לטפל בו!' דמיינה
לעצמה את התגובה של אמא שלה "כאילו שאני לא יודעת את זה"
מילמלה לעצמה בשקט. הדבר האחרון שרצתה שיזכירו לה זה שיש עוד
משהו שהיא לא יודעת לעשות כמו שצריך. הקולות הידהדו אצלה בתוך
הראש, סוגרים עליה מבפנים. היא ישבה על העץ שלה וחלמה על
התקופה שעוד היה עליו הבית הקטן שאבא בנה לה,הבית שהגן עליה כל
כך טוב, לפני יותר מדי שנים ויותר מדי דמעות. פעם, לפני שהיא
ואבא שלה נשארו לבד בבית, ואבא נרדם בלי לשים לב, ולא קם יותר
אף פעם, גם לא כשטל, שאז בכלל קראו לה שיר, צעקה, ובכתה
והרביצה לו חזק. כנראה שלא מספיק חזק, כי לקום הוא לא קם.
ואמא שלה, שחזרה הביתה התחילה לצעוק והתעלפה ואחותה שבאה איתה
היתה צריכה להרגיע אותה והרימה את שיר על הידיים והוציאה אותה
מהחדר, שלא תהיה קרובה לאבא שלה. באותו יום אמא שלה שינתה לה
את השם לטל והסבירה לה ש'טל זה דמעות של פיות' ובאותו יום
נורא, כשחזרה מבית החולים שסבא שכב בו בשעת בוקר מוקדמת וגילתה
שכל הרחוב מוצף בטל, זה היה סימן בשבילה שמשהו רע קרה, כי
דמעות של פיות בכזאת כמות יכולות להיות רק כשמישהו חשוב מת.
ושיר, שעכשיו קרו לה טל, צריכה לזכור את היום הזה תמיד, היום
שבו אמא שלה הפסיקה לאהוב אותה. כאילו שככה היא לא היתה זוכרת,
איך היא יכולה לשכוח? מאות פעמים היא שמעה את הסיפור הזה, שלא
יכלה למחוק מהזיכרון לא משנה כמה שניסתה.


כשגדלה מספיק, אחות של אמא שלה הסבירה לה שאבא שלה לא הצליח
להרדם ולקח גלולות שינה, אבל לא שם לב לכמות שלקח ומת. אמא של
טל טענה שזה הכל בגלל שטל היתה ילדה לא ממושמעת ולא עשתה מה
שאבא שלה אמר לה, דבר שהסיח את דעתו. שנים אחר כך מישהו יותר
מדי מבוגר ופחות מדי בוגר ניסה להסביר לה  שהיא היתה רק ילדה
קטנה ושזה לא באשמתה. "את לא יכולה להאשים את עצמך בצרות של כל
העולם" לחש לה בשקט בשקט וחיבק אותה חזק חזק. 'חמודה שלי' אמר
וליטף אותה ברכות כמעט כמו של אבא שלה, מנשק אותה, מעביר אליה
את האהבה שלו, מהולה בריח של סיגריות יותר מדי זולות וטעם של
וויסקי יותר מדי יקר. הוא היה היחיד שנתנה לו לעלות איתה על
העץ שלה, מקום המפלט האחרון שלה, וגם זה קרה רק פעם אחת. באותו
לילה היא החליטה לספר לו.
"את צריכה כסף?" שאל, בפנים חיוורות מעט. "לא" לחשה. "קבעת כבר
תור לרופא שלך?" "לא" מילמלה "אני אקבע מחר" "בסדר" לחש "את
רוצה שאני אבוא איתך?" "'לא, זה בסדר" "אוקיי.." שתק ולאחר רגע
הוסיף "אני צריך ללכת" והחל יורד מהעץ. "לילה טוב חמודה.." אמר
וליטף אותה. טל עצמה עיניים ולרגע הרגישה כאילו אבא שלה היה זה
שעומד מולה. הוא הישיר אליה מבט "אני אוהב אותך" לחש לה. אבל
כמה שניסתה להאמין לו, היא פשוט לא הצליחה.

עכשיו היא ישבה על העץ שלה. עוד כמה שעות היא תתיישב בחדר
הרופא ותהרוג את התינוק שלה. אם אבא שלה היה כאן, הוא בטח היה
יודע מה להגיד לה בשביל להרגיע אותה.
היא הוציאה אולר מהכיס, שולפת סכין קטנה מתוכו. הלהב הקטן בהק
בתוך החושך שהיה מסביב, טל בהתה בו וקירבה אותו לבטן שלה.
"תמות!" לחשה לעברו. היא העבירה את האצבע הדקה שלה על הלהב
ואחר החלה מלטפת איתו את ידה "תמותי!" לחשה לעברה, חותכת חתך
קטן ועמוק בזרוע שלה.
השעה היתה כבר שעת בוקר מוקדמת, טל ראתה את אמא שלה נכנסת
הביתה עם גבר מיוזע ולא מוכר. הם נכנסו פנימה וקולות צחקוק
רמים עלו מהבית. הם צחקו וטל ישבה על העץ שכל כך אהבה והחלה
לבכות. הדמעות זלגו לה על הלחי, מתגלגלות במורד העץ, מרטיבות
את העלים, מתערבבות בדם שהחל גם הוא לרדת.

העלים החלו מתמלאים בטל.
הדלת נפתחה ואמא שלה והגבר הלא מוכר יצאו מתוך הבית, ריח של
אלכוהול עמד באוויר. הם נעמדו מתחת לעץ כשהגבר הרגיש פתאום
משהו קר זולג עליו. "תראי מה זה" צחק צחוק שיכור "גשם!" אמא של
טל הסתכלה למעלה, אל עבר הענף הכי הכי גבוה בעץ אבל לא הצליחה
לראות כלום. היא נאחזה בסולם, בניסיון לטפס מעלה. לפתע הרגישה
טיפות אדומות קטנות מטפטפות על היד. "גשם!" צעק הגבר "גשם!!"
אמא של טל הסתכלה עליו בעיניים אדומות מחוסר אהבה. "זה לא גשם"
אמרה בקול חנוק "זה טל" "נו..!" התעצבן השיכור והתקרב אליה "טל
זה גשם!" "לא" לחשה לעצמה, מטפסת במעלה הסולם "טל זה בכי של
פיות"