במוצאי יום כיפור ההוא שיחול ביום ראשון
והיא בת שלושים ושמונה,
בעלה והילד ימשיכו מהכנסייה למשחק,
היא תיסע לבדה לחוף הים
תישוב רוח של ספטמבר
בין הצוקים השחפים יצווחו ויצללו למים
מדי פעם
ביושבה על הסלעים משחקת
בחלוקי האבן, לא תחשוב על
בחילות הבוקר, הבייקון שלא
אכלה, אלא על אביה
שנהג לתקוע בשופר להכריז על
צאתו של יום כיפור בטרם
ברכו הגברים על הלבנה
גבותיו העבותות יעלו לפניה
מזכרת אחרונה
לפני שנסעה,
אז לא הבינה כי מבט אחרון זה
היה מקדמה למחיר שעוד יבוא.
ובשעות הדמדומים הארוכות היא
תכניס חלוקי אבן לכיסי מכנסיה
ותפסע לתוך המים.
