ואתה שואל אותי אם אתה יכול לחבק אותי, ואני מסתכלת על הרצפה
מבושה, שהתשובה לא ברורה. לא מספיקה לחשוב על התשובה הנכונה
ואתה ניגש אלי, מרים את ראשי, מקריב אותי אלייך ומחזיק אותי
חזק. ועכשיו, אני סולחת? אני לא יודעת כל כך טוב לי עכשיו, אך
אני רוצה לדעת, היכן היית אתמול בלילה? ואני כבר יודעת שהיית
איתה. ובשלב זה אני סולדת ממך, אני מרגישה איך כל גופי מתמלא
בתולעים. אני מרחיקה אותך ממני ופורצת בבכי (אני לא אבכה)- אני
נעצרת, מחבקת את עצמי, ומנסה לגרום לתולעים שמעלי לרדת, אני
משפשפת את זרועותיי בחוזקה, אני מנקה את עצמי ממך. ממך? איתך
שעשיתי איתו אהבה?
אני מתרחקת לעבר האמבטיה,  ויוצאת משם כעבור שעה- כאישה חדשה
שלא נפגעה, שלא נבגדה  עומדת אני מולך, שעומד ליד המראה, אני
נראית חזקה. אתה מסתכל עליי ומתקרב-אני מבקשת שתתרחק, "אני
רוצה להיות לבדי, אני רוצה שתצא מביתי".
ועכשיו שאני לבדי אני נותנת לעצמי להתפרץ, אני נשכבת על הרצפה,
בוכה ומכווצת(מרגישה אותך עדיין מאחורי הדלת) וחושבת לעצמי
שאני לא אראה לך שאני כואבת. אתה לא תראה אותי כואבת או בוכה
אתה לא תראה אותי נשברת או שבורה על הרצפה. אני לא אתן לך לתקן
אותי לא אחרי ששברת אותי.