קמתי עם כאב ראש. אויש איזה קריז!! הכאב הזדחל לו בגרון וכבר
הבנתי ששפעת התנחלה לה בגופי.

בצהרים הגוף שלי כבר בער, דואב על כל שריריו. בדיקת חום  38.5
... מממממ..
הודעת פרישה לאחי. לא יכול להמשיך יותר, הולך להורים לנוח.

בארבע אחר הצהרים התקשרתי למרפאה.
"שלום..מרפאת מומחים"
"שלום תור לד"ר אילוק בבקשה"
"הוא לא יהיה היום ,יהיה מחליף.."
"אהה אוקי שיהיה מי שיהיה אני גמור...."
"מי זה בבקשה?"
"דרור ס.."
"אוקי חמש זה בסדר?
"כן בסדר.."
"אוקי אני רושמת ביי"
"ביי.."

בחמש בדיוק הייתי שם ,אפוף וכואב .כרגיל המתנתי עוד 10 דקות
והפקידה אמרה לי.:
"עכשיו תורך דרור" היא נתנה לי ביד את התיק שלי ואמרה "דוקטור
גלבוע בפנים"
"גלבוע?! " השתוממתי" בדרך כלל דוקטור זילברמן מחליף את
אילוק."

"כן" היא ענתה לי" זילברמן במילואים ,ואילוק בהשתלמות..."
אוקי"
עניתי ונכנסתי פנימה.

קרה שחור כפחם ,רכון מעלעל במסמכים קידם את פניי ,התיישבתי
והיא הרימה את מבטה.
ואוו! אמרתי בלבי הקרה השחור הקצר הזכיר לי מיידית את מלאני
גריפית ב"משהו פראי".
כמו של  הפאם פאטל הקלאסית בסרטים הישנים...

היא חייכה באדיבות עניינית ,ועיניה החומות  חודרות דרכי בשיקוף
רנטגן,שתי גומות החן משלימות חיוך מדהים, חייכתי גם אני
מהופנט יש לומר.

פאם פאטל
מי את בכלל?
שחור שיערך
קסם חיוכך
בהכנעה אביט
מוקסם
עבדך  הנאמן..

היא עלעלה במחשב שם היסטריה שלי מאופסנת, ופנתה אלי.
:"כן דרור?"
"מה?" שאלתי במבוכה.....
"היא חייכה שוב,"יש לך משהו אם באת אלי...?"
"אהה, כן כן אני חושב שהצטננתי קשות..."
"טוב... תתפשט אני רוצה לבדוק אותך..."
"בשמחה" רציתי לומר, אבל שתקתי.

שכבתי על מיטת הבדיקות שחלק גופי העליון חשוף והיא ניגשה אליי
עם הסטטוסקופ.
מגע ידיה ,העביר בי צמרמורת  שלחצה דפקה עם אצבעותיה על גבי,
וקולה הנעים את אוזניי שביקשה שאשתעל ,והשתעלתי מכל הלב,
נשימותיי ונשמתי בידיה.

דרך הסטטוסקופ באוזניה ,שמעתי את דפיקות לבי המואצות

לבי אץ לא רץ
בלי כל מאמץ
תופיי הטםטם
אז בראשי
ידייך נוגעות
אז בגופי.

"טוב" היא סיכמה "נראה לי שזו שפעת, אני נותנת לך שלושה ימים
מחלה, תשתה הרבה ותנוח, טוב?"
עיניה שיקפו אותי ביתר עוז כשקמתי מהמיטה ,עומדת מולי וגופה
המושלם, וידיי לצדי
גופי מבקשות בה לגעת.
"אוקי" אמרתי מביט בה מוקסם... היא חייכה שוב ואמרה "אתה יכול
להתלבש דרור.."
למען האמת לא רציתי. רציתי לחבק אותה,לאהוב אותה,לחשוף את
סודה, את הסודות שבי.

סודך נעול
בכספת לבך
מי ידע?
מי יגע?
מי יתגנב?
מי יפרוץ לו?
מפתח הלב

"כן".. אמרתי והתלבשתי לפני שיצאתי הבטתי בה שוב,"להתראות"
אמרתי בערגה.
"להתראות" היא השיבה מחייכת שוב... אךךך... יצאתי בעל כורחי..

ואלוהים ברא את
האישה
ואלוהים ברא
את התחושה
ואלוהים ברא
את ההרגשה
הזאת בגוף
בנשמה.

כל היום חשבתי עליה, בלילה בחלום הייתי חייב לרואת אותה שוב
למחרת הזמנתי שוב תור למרות שהרגשתי יותר טוב... הייתי חייב
הפקידה התפלאה קצת , וב10 בבוקר קיבלתי תור.

מ9 ספרתי דקות ,הסתובבתי כסהרורי בבית ,מתכונן למפגש ...

המחוגים נעים
לאט
הגרגירים
בשעון
החול
סופר הזמן
מאז אתמול.

היא חייכה לעברי שוב,
"כן דרור?"
"עדין לא מרגיש טוב.." אמרתי ורציתי לצעוק "אני חולה אהבה,
תרפאי אותי דוקטור..."
הסתכלתי הפעם אני בשיקוף לתוך עיניה, והיא הסיטה מבט וקמה
ואמרה:
"תוריד חולצה נבדוק שוב."

נשכבתי על המיטה והיא החלה בבדיקה ,עוסקת בעניינה ואני
בעניניי, שוב מגע ידיה העביר בי צמרמורת....
"מםם אני לא רואה משהו מיוחד כמו דלקת ראות או משהו... תשתה את
הכדורים שרשמתי לך ותנוח" היא חייכה שוב.
"ואני מקווה שתהיה בריא..."
אני לא! חשבתי לעצמי רוצה להיות חולה... אהבה.
"בסדר" עניתי, וניתקתי בכוח מהכיסא."להתראות" אמרתי. "להתראות
דרור ותרגיש טוב!" ענתה וקולה ליווה אותי עד הבית.

דוקטור דוקטור
אני חולה!
החום בגופי
מחשבות בראשי
דוקטור פליז!
בבקשה
תרשמי מרשם
רוצה תשובה
דוקטור
אני חולה אהבה.

הלכתי בגופי ונשמתי בחדר.....חושב לעצמי אוףףף מה לעשות כדי
להיפגש שוב?
חיכיתי עוד יום בצפייה ולמחרת הזמנתי שוב תור.

הפקידה התחילה לחשוד ושאלה אותי חצי בצחוק חצי ברצינות אם
התאהבתי ברופאה.
כמובן שהכחשתי, ואמרתי פשוט לא מרגיש עדיין טוב, ומקווה שאין
לי דלקת ראות.

בלב פועם נכנסתי פנימה. הסתכלנו לכמה שניות זה בעיניי זו.
היא שאלה ישירות.
"לא באת בגלל שאתה חולה נכון?"
"כן."
"למה באת?"
"בגללך.."היא נראתה מובכת קצת, שברירת, טהורה בלתי מושגת...
ואז לפתע קמתי וניגשתי אליה קרוב קרוב,פניה מול פניי באומץ שלא
היה בי מעולם.

היא לא נסוגה וכך עמדנו לכמה שניות ,מבטנו חודר זה את זו.
הושטתי אצבע וציירתי מעגל על שפתיה, היא עצמה עיניים מתענגת על
תחושה ולבי דופק הולם יוצא אליה.

ליטפתי שיערה, וקרבתי את ראשה אלי שפתיי אז על שפתיה בנשיקה
רכה עדינה אלוהית של התחלה של סוף של כל היקום בתוכי.
לשונה הססנית תרה אחר לשוני נוגעת לא נוגעת וניחוח שיערה מוציא
אותי מדעת. ידיי על ישבנה הצמדתי אותה אליי אברי זה מכבר זקוף
מול ירכיה.

עברתי לצווארה מנשק אותו ידי האחת מלטפת רגלה, ידי השנייה
ממששת שד.

שפתיים
רפרפו
ניצוצות
התעופפו
מגע סימא עיניי
להיות כאן
עד בלי
די.

פתאום היא עצרה והתרחקה ,מבטה היה מבולבל, דרור דיי! ואחר כך
שקט.
בוררת מלותיה... "מה?" שאלתי מופתע.
"אי אפשר " היא ענתה והוסיפה... היא הראתה לי את טבעת נישואה.
"אני מצטערת, אבל לא יכולה..."

היא סידרה את בגדיה ואני לבשתי חולצה... מבולבל הייתי באותו
רגע
אז היא אחזה את פניי בידיה הביטה בתוך עיניי ואמרה "ריגשת
אותי... מזמן לא הרגשתי כך...... אבל את מבין... תנסה להבין"
רציתי לא להבין להיות בור ועם הארץ להשתעבד לתחושה לתשוקה
אבל ידעתי שזה לא כך.

"כן..." עניתי ברפיון וניגשתי לדלת הסתכלתי בה אולי בפעם
האחרונה
אמרתי "שלום" ויצאתי ואחוריי הדלת שמעתי אותה אומרת "שלום
דרור..."
וכבר הייתי בחוץ.

ציירתי בך מגע
רשמת בי
בעיפרון
חייך
ואותה תוגה
בנפשי
בתוך עינייך
ואותו ניצוץ
אבוד לו
כבר בזמן
ואותו הקסם
חרוט בחדר זה
אותו הקסם
על כורחו
הוא נעלם.

כעבור שבוע התגברה בי סקרנותי, ונכנסתי למרפאה הרגשתי צורך
לראות אותה בפעם האחרונה, אך הפקידה אמרה לי שהיא חזרה למרפאה
שממנה באה בתל אביב.
נאנחתי לעצמי ויצאתי.

בחוץ נהר העיר זרם לו כהרגלו ואני עוד נחל  התמזגתי אליו אתו.