אני זוכרת, לא יכולתי לדמיין את הסוף. שכבתי כאן, כלואה, בחדרי
הקבוע זה מספר חודשים, אין לי מושג בדיוק כמה. אולי חודשיים?
אולי ארבעה? איבדתי קצת תחושת זמן למען האמת. זה קרה בערך
באותו רגע, שאיבדתי את התקווה. הדבר היחידי שנותר לצפות לו, זה
לסוף.
גם הסוף, שלכאורה נראה משהו מאד ברור וסגור, חד משמעי
ו...סופי, גם הוא סימן שאלה ענק, התחלה חדשה? התחלה של מה?
משהו טוב יותר? משהו גרוע יותר?

  נשיפה אחרונה. צפצוף איטי וקצבי, הפך לצליל רציף ואימתני.
אבל רגע, לא הספקתי להגיד שלום. בפעם הבאה שמצמצתי ראיתי את
עצמי שוכבת, מוקפת ברופאים ואחיות נאיבים. הם כבר לא יצליחו
להחזיר אותי.
היה קשה לראות את בני המשפחה מתייפחים, ליד מה שהיה פעם אני,
אך אחרי שהם הלכו, הרגשתי הקלה מוזרה. תחושה חדשה ריגשה אותי.
חופש מרענן ובלתי מוכר. הייתי כל כך מלאה, שלא
נשמתי...ובעצם....לא הייתי צריכה. לא עוד.
במרחבים אינסופיים, של ירוק וכחול, של צהוב ואדום, של מציאות
וחלום, עומדת אני, על קצה שרשרת הרים המתפתלת לאופק, בגובה
בלתי נתפס, ערומה, לבנה, חשופה. רוח חופשייה ועוצמתית, שיספה
את גופי, כאילו הייתי חלק ממנה. פרשתי ידיים, השענתי את ראשי
לאחור, והתמסרתי לה. רגלי ננעצו בקרקע המוצקה, בירכי היו
נעולות, גופי היה פתוח. קיבלתי, הבנתי, הפנמתי, ללא פשרות. ללא
חרטות. ללא קצוות מפוצלים, רק דרך אחת. אז בחרתי. בחרתי להיסחף
אל תוך מערבולת אחרית הימים הקסומה הזו, בלי תהיות ובלי
ציפיות.
אני מרחפת במהירות עצומה בכל רוחות השמים. רואה הכול כאילו
הייתי הבורא עצמו. נחלים יורדים במורדי הואדיות, וזורמים בין
סלעים שחורים, ובהם מיליוני דגים נסחפים בזרם הגדול, אל הלא
נודע.


אני והרוח כמקשה אחת. ואולי, בעצם, אני הרוח...