כשהייתי קטנה תמיד האמנתי שאני יכולה לעוף. תמיד האמנתי שיום
אחד, יצמחו לי כנפיים לבנות כמו של מלאכים, ואני אוכל לעוף.
באמת האמנתי, שאני אוכל לעוף, כמו ציפור, לאן שארצה, ובכל זמן.
וגם כשגדלתי, עדיין האמנתי, באמת האמנתי, שאני עוד אוכל לעוף.
הייתי מתאמנת ועפה מהשולחן בסלון לספה הכחולה שבקצה החדר,
מניעה את הידיים כאילו הן כנפיים, כמו של ציפור חופשייה
וצעירה. וגם כשגדלתי עוד יותר, האמנתי שאני אוכל לעוף. האמנתי
שיבוא יום, והכנפיים שלי יצמחו. באמת באמת האמנתי שיהיו לי
כנפיים, לבנות, כמו של מלאכים, ואני אוכל לעוף. חשבתי שהאמונה
שלי כ"כ חזקה, שלא יתכן שאני לא אוכל לעוף. ואתמול, כשקפצתי
מהגג של הבית שלי, באמת האמנתי, באמת, שבאותו רגע יצמחו לי
הכנפיים הלבנות של המלאך, ובאמת, אבל באמת, אני אוכל לעוף כמו
ציפור חופשייה וצעירה. אני לא כ"כ זוכרת מה קרה לי, אני זוכרת
רק חבטה חזקה וקצת קולות של משטרה. אבל אני יודעת שעכשיו,
עכשיו באמת יש לי כנפיים לבנות, כמו של מלאכים, ואני יכולה
לעוף כמה שאני רוצה, ומתי שאני רוצה. עכשיו אני באמת יכולה
לעוף, ואני באמת חופשייה כמו ציפור צעירה. ואפילו יש לי כנפיים
לבנות, כמו של מלאכים. באמת. |