אני לא מרגישה כאילו סיימתי קשר.
מרגישה כאילו ניצלתי מהתרסקות מטוס,
מהשמדה המונית.
גם אתה, אני יודעת, סורי.
יחד הצלחנו להגיע למקומות נמוכים שלא היינו מגיעים אליהם לבד
לעולם.
כל הכבוד לנו על שיתוף הפעולה.
אני לא נלחמת בטחנות רוח,
לא מנסה להבין מה בדיוק קרה.
זה כבר לא כל כך מעניין אותי,
אחרי כל המילים המיותרות שכבר פוזרו.
אני פשוט פוחדת.
כי אני כזאת מותק כשאני שמחה,
ואני לא רוצה לכעוס יותר.
אני יודעת שכולם נפגעים, וכולם עוברים את זה,
ולכולם יהיה קשר אחר,
וכולם יתחתנו בסוף, עם 2.7 ילדים ובית במודיעין
וכלב דלמטי טיפש ומי יודע מה עוד.
אבל אני כועסת עכשיו,
ואני כועסת מאוד.
ואני לא רוצה לכתוב עוד שיר מחאה
על כמה לא מובנת שאני כאדם, וכיצירת מופת.
אני ממש רוצה שתגיד לי עכשיו
שאתה סולח לי
על כל דבר רע שאי פעם עשיתי לך.
ובעיקר על מה שאמרתי...
שתבין שאהבתי אותך הכי הרבה שיכולתי,
גם אם זה לא מספיק טוב
(בשבילי או בשבילך).
ואני רוצה שגם אתה תתנצל,
סתם בגלל שגם אני כועסת,
וכי אמרתי סליחה,
וכי אתה יודע כמה מותק אני יכולה להיות כשאני שמחה...
ואולי גם קצת בגלל שאתה לא יכול להיות ממש כועס
אם אתה עוד קורא את הדברים שלי בסטייג'... :)
אנחנו לא חייבים להיות ידידים טובים
או לדבר בכלל,
ואני לא חושבת שהייתה פרידה שהיא "בסדר"
אי פעם בהיסטוריה.
אבל בשם כל מה שטוב,
ובשביל החיוך שלי,
ובת הזוג היפהפייה שלך לעתיד,
אפשר די?