24.1.03
היה זה בסוף שנת 45'. בבוקרסט שברומניה. המלחמה כבר נסתיימה.
אני עוד זוכרת את התאריך המדויק. 27.12.45 . היה זה יום הולדתה
של חברתי דבורה, אחותו של מאיר, השכן שלנו. אנחנו היינו חברים
טובים. קבוצה גדולה של בנות מבית-הספר שלמדנו ביחד.
דבי הזמינה אותי למסיבת יום-הולדתה, והייתי הולכת אליה אלמלא
שיכנעה אותי פאני ,חברתי הטובה, לבוא איתה.
"בואי איתי,נפגוש קבוצה חדשה של בנים,תעזבי אותה,בואי נלך".
"ואיפה נפגשים?" שאלתי.
"בכיכר האוניבסיטה, ליד השעון".אמרה פאני."מקום מפגש ידוע
ומוכר. כל אחד מכיר אותו". אני,שהייתי בת 17, נמשכתי יותר
להענות להצעתה של פאני. וכך גם עשיתי.
היינו כעשר בנות. בגיל פחות או יותר דומה. קבוצה רעשנית.
צוחקת ,מתבדחת, דוחפת אחת את השניה בצחוק מתגלגל. אנחנו
הגענו הראשונות. הבנים הגיעו אחרינו. לא ביחד, אחד אחרי השני.
חלק מהם כבר הכרתי. חברים של מרטין. מרטין הרקדן הטוב ביותר
בקבוצה שלנו. אחד היה נמוך מידי."לא בשבילי". אחר היה שמן
מידי."גם הוא לא בשבילי." אחריו באו עוד שניים.
ואז,"הוא",הופיע.
ראשית ראו רק אדם גבוה חובש כובע ומתחת לכובע בצבץ אף ארוך.
"הוא נראה מתאים לי,אך השאלה היא אם ירצה בי". שמו בן-ציון.
בן 19 . רק התחיל ללמוד באוניברסיטה. רפואה. אני הייתי בעלת
גוף עגלגל, גבוהה. שיער גולש בגלים גלים עד למטה מכתפי,
והסתרקתי כך שעין אחת תיהיה מכוסה . הרכבתי משקפיים מגיל
שמונה (קוצר ראיה), והתביישתי מאוד בגלל זה. תמיד חשבתי: "לא
אוכל למצוא לי בן-זוג הולם. כי מי יסתכל אלי, כשאני שמנה
וגבוהה,
דומה שאלוהים שכח אותי כשחילק גובה, ובנוסף לזה, גם מרכיבה
משקפיים."
ואז,בעודי שקועה במחשבותי אלו, ניגש אלי בן-ציון,והציג את
עצמו
לפני ואני ציינתי את שמי, שכן כה מופתעת הייתי שלא ידעתי מה
לומר. הוא שאל אם ארצה לראות סרט חדש שהוצג לא מכבר בקולנוע
זה וזה, לא זוכרת את שמו, אז עניתי לו "כן ודאי.באיזה שעה
נפגש?"
"ב-7 בערב בדיוק. כאן בשעון." הסכמתי. המשכנו ללכת לטייל כל
הקבוצה ביחד. טיילנו ופטפטנו. היה לנו שמח. אמנם היה
קור-כלבים.
אך בזמן שהולכים ומדברים לא מרגישים את הקור כל-כך. וכל הזמן
חשבתי בליבי "מה אגיד לאמא מחר? איזה תירוץ מתקבל על הדעת
אוכל להמציא לה כדי שתניח לי ללכת בלי הרבה שאלות מצידה?"
ואכן היה יסוד לחששותי. למחרת אמרה לי אמי ,"הערב, הנשים
באות אלי לשחק קלפים. ואני רוצה שתלכי לקונדיטוריה ההיא שאני
קונה בה עוגת-שמרים כה טעימה,אבל את חייבת לחזור הביתה
בדיוק בשעה 7 בערב ולעזור לי להגיש את הכיבוד,בסדר מותק?"
בלית-ברירה,הסכמתי. ושאלתי את עצמי איך אוכל להיות בשתי
מקומות בעת ובעונה אחת?!
אז,תחילה הלכתי וקניתי את עוגת-השמרים שנתבקשתי לקנות.
ואז,רצתי כל עוד נפשי בי והגעתי לשעון שבכיכר האוניברסיטה
בשתי
דקות לשבע. בן-ציון עוד לא הגיע. חיכיתי עוד דקה אחת שלמה. הוא
טרם הופיע.כעסתי מאוד."איזה בן-אדם הוא ? קובע פגישה ולא מגיע
?"
לא חיכיתי יותר. הסתלקתי הביתה,עם העוגה המבוקשת. ועזרתי
לאמי לארח את חברותיה, זה עזר לי במעט להסיח את דעתי
מהבעיה בה הייתי נתונה.
למחרת, שמעתי מחברתי פאני, ש"הוא", התלונן בפני חברו הטוב,
"איזה בחורה זו ? מסכימה לבוא לפגישה איתי ולא מגיעה ? מה זה
?"
חברו הטוב היה ידיד טוב של פאני, וזו האחרונה ניסתה להסביר את
המצב בו נמצאתי אני, אך "הוא" מיאן להתרצות. והמשיך לכעוס
ולהיות
ברוגז. כך זה היה עד סילבסטר. 31.12.45 .שאז היינו מוזמנים כל
החבורה לבית של אחד החברים לחגוג ביחד את סוף השנה האזרחית.
כשהגענו לשם השולחן היה כבר ערוך ומקומות הישיבה מסומנים לפי
שמות. שמי היה רשום לצדו של בן-ציון,וכך ישבנו זה לצד זה בלי
לדבר
בינינו. עד שלפתע ,הרגשתי רטיבות קרה על שימלתי החדשה,
שימלת-הקטיפה השחורה, כעסתי ! זעמתי ! לקחתי את בקבוק היין
האדום הקרוב אלי, ושפכתי את מחציתו על חליפתו של בן-ציון.
הוא מרוב תדהמה ותימהון על איך אני מעיזה לקלקל את בגדיו,
החל לפנות אלי בדברים תחילה בכעס ורוגז. ואט אט התפתחה
שיחה בינינו, והמצב חזר לקדמותו פחות או יותר.
27.1.03
בשנה הראשונה לחברות שלנו,כמעט ולא התראינו,שכן הוא למד
בעיר אחרת, רחוקה מעיר הבירה, שבה התגוררתי ועבדתי.
היו בינינו חילופי-מכתבים ומידי פעם שיחות טלפון קצרצרות.
בתום שנת הלימודים, חזר לבוקרסט ולמד באוניברסיטה שם וכך
יכולנו להתראות ולהתחיל להכיר יותר טוב אחד את השני. בן-ציון
נהג לומר,"אתה יכול לחיות עם מישהו 50 שנה, ועדיין לא להכיר
אותו. כי הוא נותן לך להכיר רק את הצדדים שהוא רוצה שתכיר
אצלו."
בהתחלה, היינו יוצאים בחבורה. יצאנו להצגות, אופרות, סרטים,
ומסיבות. במשך הזמן התחלנו להנות זה מחברת זו והיינו יוצאים
יותר ויותר בשניים. מטיילים ברגל במשך שעות ומשוחחים, או רק
שותקים, אוחזים ידיים. בזמני, אז, לא היה מקובל להתנשק בפומבי
ואני הייתי מאוד ביישנית והתנגדתי להתנשק בפומבי, כי חששתי
שמא מישהוא יראה אותנו ויספר להוריי ומה תיהיה תגובתם. אך
לבן-ציון לא היה איכפת, הוא חיבק אותי דווקא מתחת לפנסי-רחוב
דולקים ונישק אותי למרות מחאותי הנלחשות.
תמיד הוא היה אומר לי, מזהיר אותי, יותר נכון, "אם את חושבת
שאני אי-פעם אתחתן איתך, את טועה. לעולם לא אתחתן איתך."
ואני, כדי להציל את כבודי לא נשארתי חייבת, עניתי לו "מי רוצה
בכלל להתחתן איתך ?" אולם האמת הייתה שאני רציתי מאוד
להנשא לו כבר. אך הבנתי את המצב. הוא עדיין למד, ולא הרוויח
כמעט כלום, למעט מה שהיה מקבל בתמורה להזרקת-זריקות.
וכך לא יכל לפרנס אישה ולהקים משפחה.
יום אחד הוא קבע איתי פגישה בחדר-מתים במרתף בית-החולים.
כשהגעתי לשם קיבל את פניי סירחון שלא-יתואר, הוא עבד עם
חברו על איזו גוויה של גבר וכריך מונח על בטנו של המת. ראיתי
והירחתי כל-זאת, כמעט התעלפתי, אלמלא אמר לו חברו "תוציא
אותה מיד מהחדר ! אתה לא רואה כמה היא לבנה ? עוד שניה
והיא תתעלף פה ! נו, תוציא אותה מהחדר הזה !" הוא הספיק
לחבק את מותניי ולגרור אותי משם ממש לפני שהייתי קורסת
על הרצפה הקרה. הוא פשוט לא חשב, כי הוא היה רגיל לריח
הנורא הזה.
בינתיים, החלו הוריו להתחבר עם הוריי. היו באים אלינו בימי
ראשון
מהבקר, ומביאים איתם את האוכל וכילים לאכול בם,שכן הוריי לא
היו
דתיים כלל. ואילו הוריו-כן דתיים. במיוחד אמו. אביו פחות,אך
משום
שאהב את אישתו כל-כך,שמר על הכשרות בבית. בן-ציון לא שמר על
הכשרות בחוץ. בבית-הוריו הוא אכל מה שהיה על השולחן.
כשהחל להיות בן-בית אצלינו, והתחיל לאכול אצלינו, כבר העדיף את
המאכלים של אמי,על פני המאכלים של אמו. אמו בישלה אוכל מתוק
ואילו אמי בישלה פיקנטי ומגוון.
אביו היה מאוד טוב אלי, יותר טוב מאבי, הוא ידע שאני אוהבת את
הקצה של הלחם "הנשיקה" כשהלחם עדיין רותח מהתנור. אהבתי
לבצוע ולא לפרוס בסכין. בבית אבא לא אהב לראות שהלחם בוצע
אז אביו של בן-ציון היה בא למקום עבודתי ונותן לי כיכר לחם ישר
מהתנור לפני לכתו הביתה.
או שמידי פעם היה בא ואומר לי "סוזי'קה, ראיתי בחלון ראווה
בד,
שאני חושב שימצא-חן בעינייך, לכי ותבחרי מה שאת אוהבת והם
כבר יסדרו איתי את החשבון, בסדר חמודה ?"
בן-ציון היה אומר לי מידי פעם בפעם "אמא אמרה שתבואי אליה
כי התופרת אצלה והיא רוצה את דעתך בעינין." או שהיה אומר לי
"אמא אמרה שתבואי הביתה כי היא מבשלת מה שאת אוהבת."
אני אהבתי בתקופה ההיא לאכול ולא הייתי סופרת קלוריות.
הייתה זו דרכו המגושמת לקרב אותי למשפחתו.
החברות שלנו ארכה 5 שנים. אז ראו הוריו שזה לא מוביל לשום
מקום. תפסו יוזמה ובאו יום ראשון אחד לבקר את הוריי. שום דבר
לא היה יוצא דופן בכך במשך שלוש השנים האחרונות, בן-ציון
אמר לי,"בואי נצא לטייל", גם בזה לא היה כל חידוש. אז לקחתי את
מעילי, נעלתי נעלים חמות, ויצאנו. טיילנו ושוחנו כרגיל, רק
שמידי
פעם הוא הציץ בשעונו. וכשחשב שהגיעה העת לחזור אמר לי "טוב,
בואי נחזור". גם בזה לא היה משהוא וצא-דופן.שכן, הוא היה זה
המחליט מה נעשה.לאן נצא. עם מי נפגש וכן הלאה. אני הסכמתי
לכל.
כשהגענו הביתה,בית-הוריי, נתקבלנו ב"מזל-טוב!!!" נותרתי
המומה!
אמרתי,"אבל זה לא יום הולדתי! למה מגיע לי מזל-טוב?" ואז,נזכר
אבי: "אבל לא שאלנו את הילדה אם היא מסכימה,והרי היא זו
שצריכה
להסכים." "להסכים למה?" שאלתי שוב, בתקווה שאקבל מענה כלשהו.
כל המבטים הופנו לעבר בן-ציון. מחכים למוצא פיו. אך, הוא שתק.
לבסוף אבי ענה לי, הסביר לי שהוריו של בן-ציון באו לבקש את
ידי.
וכך נישאתי לבחיר ליבי,מבלי שיבקש ממני להינשא לו. מבלי שיאמר
לי אפילו פעם אחת "אני אוהב אותך".
28.1.03
ב-51' נישאנו ברומניה. והגשנו בקשה משותפת הייתר עליה לארץ.
זה ארך זמן, ובלילה בו היינו אמורים לעזוב את רומניה,
בן-גוריון
נשא נאום שהכעיס את העולם כולו, ולכן, נסגרו כל אפשרויות
העליה
לישראל. ואנחנו, נותרנו עם מטען, ללא בית וללא עבודה.
בלית-ברירה
חזרנו לבית הוריי. היו שמועות, על-כך שמי, שלא עובד מקבל ביתר
קלות, הייתר יציאה מרומניה. וכך, שמענו בקול השמועות, ולא
עבדנו.
חודשיים נקפו, ושום התקדמות לא היתה בקשר להייתר יציאה.
לכן החלטנו לחזור לחפש עבודה. מצאנו עבודה באיזה כפר נידח,
ששם היינו היהודים היחידים.כולם היו גויים. אך הם היו טובים
ואדיבים.
שכרנו בבית אחד חדר אחד. ושם התגוררנו.
התידדנו עם מרבית אנשי-הכפר. במיוחד מנהל בית-החולים ואישתו.
הוא היה אנטישמי מובהק. אך זה לא הפריע לו להתחבר
איתנו,ביודעו
שאנו יהודים. נהפכנו לחברים כה טובים, עד שבהשפעתו קנה בעלי
אופנוע,אותו דגם ואתו צבע שהיה למנהל בית-החולים,וגם קנינו
חליפות זהות. וכך נראנו כאחים תאומים. נסענו לטיולים ברומניה.
לא רחוק
מהכפר בו גרנו. וגם נסענו לבוקרסט,לבקר את הוריי ודודתי, אנה.
אנה, היא אחותה הצעירה של אמי, שמעולם לא נישאה לאיש,(היא
חוותה אהבה נכזבת אחת, ומאז לא רצתה להכיר גברים אחרים).
היא גידלה אותי, וכשאחי נולד, גידלה גם אותו, כאילו היו ילדייה
שלה
עצמה ובשרה.
בשנת 55' ילדתי את בתי היחידה. והפחד הגדול שלי היה,שדודה-
אנה לא תאהב את ילדתי הקטנה. היא נולדה, קירחת, ללא ריסים,
וללא גבות,ובנוסף לכל זה גם פוזלת."איך דודה-אנה תאהב ילדה
כזו?"
"אין סיכוי!" וזה היה נכון במשך שלושת הימים הראשונים, לאחר
שהבאתי אותה הביתה, לאמא. ביום הראשון, הראה לי בעלי כיצד
להחזיק אותה בזמן האמבטיה ודברים כאלה. אנה עמדה בצד,
נשענת על תנור החימום שבחדר,ומבטה אומר "גועל נפש".
ביום השני, נפרדה מהתנור החימום, והתקרבה קצת לבעלי.
וביום השלישי, היא אמרה: "טוב, עכשיו, היא שלי." וכך היה
באמת.
דודה-אנה גידלה את בתי בכזו אהבה ומסירות... היא קנתה את
בגדייה ונעלייה. ושילמה על הטיפולים שהיתה חייבת לקבל.
ילדתי הקטנה, גדלה בבית הוריי. אפילו אבי אהב אותה.
כל סוף-שבוע הייתי נוסעת ברכבת עמוסת סלים מלאים עם מטעמים
להביא להוריי. והיתי מבלה כמה שעות עם התינוקת שלי.
המילה הראשונה של ילדתי, היתה: "דה". ברומנית זה, "כן".
המילה השניה היתה: "בו" שזה קיצור של "בוניקו". ברומנית זה
"סבא".וכך חלפו להן השנים, ובשנת 60' היו שמועות שאם מבקשים
להגר לארץ אחרת,ולא לישראל, מקבלים דיי בקלות הייתר. וכך
עשינו
בקשה להגר לצרפת. ששם גרו הוריו של בעלי ואחותו עם ילדיה.
בסוף שנת 60' קיבלנו הייתר יצאה לפריז. ואחרי שלושה חודשים
שם,
עלינו לארץ ישראל. סוף סוף.
ב-2.2.61 עלינו ארצה !
תחילה דרכינו בארץ זו היתה קשה. קשה מאוד! כסף לא היה לנו,
את השפה ,לא ידענו, קיבלנו עבודה ובית. הבית, היה צריף מאסבסט
על חוף הים מחוץ לנהריה ,מקום הנקרא : טרומפלדור. בעלי קיבל
עבודה בבית-חולים בחיפה. וכל בקר היה קם בחמש ,כדי להספיק
להגיע עד השעה שמונה למקום עבודתו. בשלושה אוטובוסים נסע.
אחרי זמן-מה עברנו לעפולה,שם קיבל בעלי עבודה, ושם יכולתי
גם אני לעבוד במעבדה,למרות שלא ידעתי כלל עברית ומעולם
לא עבדתי במעבדה לפני-כן. אולם קיבלתי המון עזרה מהאנשים
מסביבי וכך, אט-אט למדתי והבנתי את עבודתי. והייתי טובה בה.
רכשנו חברים והיה לנו טוב שם. רק דבר אחד היה חסר לי מאוד,
וזה להיות עם ילדתי הקטנה, שמפאת הנסיבות הקשות בהן חיינו,
נאלצתי להשאיר אותה במוסד "סרפנד".בבית-חולים "אסף הרופא"
וכל סוף-שבוע, הייתי נוסעת מעפולה עד ליד ראשו ,באוטובוסים,
כדי להיות איתה כמה שעות יקרות-מפז. ואז,למחרת הייתי חוזרת
לעפולה לעוד שבוע של עבודה... כך זה נמשך שמונה חודשים
ארוכים ומפרכים, עד שהגיעה שעתה של, סימונה, בתי, ללכת
לבית-הספר, לכיתה א'. המליצו לנו על בית-ספר מיוחד לילדים
נכים כמוה בחיפה. לשם עברנו. לשם הבאתי הביתה את ילדתי
הקטנה.
29.1.03
התגוררנו בחיפה,בגשר-פז, שלוש וחצי שנים. בעלי עבד בבית-חולים
בעיר,ואני עבדתי בבנק כפקידה. סימונה הקטנה למדה ונהנתה,קנינו
את האוטו הראשון שלנו,היו לנו חיים טובים.יותר טובים. ואז, יום
אחד הגיע מברק מפריז שחמי מאוד חולה,ואם בעלי רוצה לראות
את אביו בחיים,עליו לנסוע מיד לפריז. והוא נסע. כשחזר הביתה,
אמר שהמצב של אביו לא טוב. הוא גוסס. חמי ביקש ממנו להביא
אותו ארצה, כי רצונו למות ולהיקבר בארץ. כך היה. חמי וחמותי
באו לארץ זמן קצר אחרי-כן וגרו אצלינו, הם ישנו במיטה שלנו,
בחדר שלנו. אני ובעלי, ישנו על הרצפה. חמי נפטר ביום האחרון
של פסח ונקבר בחיפה. וכך משאלתו האחרונה התגשמה.
כעבור שנה, חמותי נשאה בשינית לאלמן אחד,טוב-לב ולו שלוש
בנות בוגרות, נשואות. הן אהבו את חמותי והתנהגו איתה מאוד
יפה.
השנים עברו, ובעלי קיבל הצעת-עבודה בקופת-חולים של נתניה.
ולשם עברנו שלושתינו. סימונה סיימה את שנת הלימודים בחיפה,
פעם בשבוע הייתי נוסעת איתה לבית-הספר שם. והיתה מקבלת
שיעורים הביתה. זו היתה תקופה קשה לה ולי. אך עברנו אותה.
ובשנת הלימודים הבאה החלה,סימונה ללמוד בבית-ספר "און",
ברמת-החייל ,היא לא אהבה את בית סיפרה זה. הוא היה מאוד
שונה מהקודם. והיא לא יכלה לשכוח את היחס שקיבלה בחיפה
לעומת היחס שקיבלה כאן ב"און". שם הכירה מחדש את מונה
ואת אריה.
בגיל 18 סיימה את חוק לימודיה שם.
והחלה ללמוד בשיעוריי-ערב בבית-ספר אקסטרני בנתניה לקראת
בחינות-הבגרות. היא רצתה להוכיח לאבא שלה שהיא יכולה ללמוד
כמו כולם. ואכן, היא הוכיחה! בשביל אנגלית היא לקחה מורה
פרטית, שלימדה אותה במשך שנה שלמה,מה שילד רגיל לומד
בארבע שנות תיכון. היא עברה את בחינת-הבגרות בהצלחה לא
קטנה, בהתחשב בנסיבות הקיימות.
והשנים עברו-חלפו להן,כמו חלום.
למדתי לקבל את הטוב ואת הרע שבחיים. בעלי השתתף בשתי
מלחמות בארץ זו, מלחמת ששת-הימים, ומלחמת יום-כיפור, שאז
הוא נפצע ונחבל על-ידי שבוי שהוא טיפל בו. נחבל, אך חזר אלינו
בשלום. והמשיך בחייו כמקודם.
בשנים האחרונות נסענו עם סימונה לכל מקום בארץ ובחו"ל. היא
אוהבת לראות מקומות חדשים, אתגרים חדשים, בכל מקום אליו
הגענו והיה קצת קשה בשבילה ללכת אמר לה בעלי לחכות באוטו.
אך היא אמרה לי "בואי ננסה, אמא." והיא אכן הצליחה בכל פעם
שבאמת רצתה להראות לאביה שהיא כן מסוגלת לעשות מה שהוא
חשב שלא תוכל לעשות. כזו היא . עקשנית מאוד כמו אבא שלה.
היינו בחו"ל גם בלי סימונה. אבל בדרך-כלל הצטערנו שלא לקחנו
אותה איתנו. אבל גם לנו מגיע מידי פעם להיות רק שנינו. והיא
הבינה את המצב. לא התלוננה. להפך היא עודדה אותי לצאת
עם אביה לבד, בלעדה.
יום אחד נסענו אני ובעלי לבקר חברה ברמת-השרון.
יצאנו שנינו, וחזרתי הביתה לבד.
בעלי נפטר בפתח ביתה של חברתי.
בזה נסתיימו להן 57 שנים של ביחד.
ברגע קצר אחד.
רגע אחד היה איתי ובמשנהו הלך והשאיר חלל ריק.
דממה. כמו שסימונה כתבה בשיר "אבא".
אבא.
בקר טוב אבא.
אני הולכת לעבודה.
ביי.
אבא. חזרתי. שלום אבא.
אני רעבה. והולכת לאכול.
רוצה גם אתה ?
דממה.
למה לא תענה לי, אבא ?
רק מחייך אלי.
איך העזת לעשות לנו את זה ?
איך לא חשבת, אבא, איך ?
דממה.
מדוע לא תענה לי ?
רק חיוך על פניו.
דממה.
|
