פרק 4 - טירת הראשי

נכנסנו למסדרון ארוך וחשוך- לא הבנתי איך מישהו מסוגל לראות שם
משהו.
הייתה לי מן הרגשה שמשהו מאוד לא טוב הולך לקרות בינתיים מכל
דלת במסדרון (שנראה ארוך מכל מנהרה רצינית שנבראה עלי אדמות)
יצאו רוחות וצעקו משהו בשפה לא מובנת במיוחד.
"אל תפחדי" אמרה ריטה
"אלה הם השומרים, כל פעם שמישהו בא לטירה הם מתפרצים עליו, הם
לא יכולים לעשות שום דבר רע. מי שמכיר אותם לא מפחד, אבל מי
שלא פשוט נבהל ובורח מהטירה מבלי לטרוח להסתכל אחורה."
הגענו לדלת, אולי שער, גדול שהיה כתוב עליו משהו בשפה לא
מובנת. כנראה אותה שפה בה דיברו הרוחות השומרים.
"הגענו, תתכונני" הזהירה ריטה.
הרגשת המחנק שהייתה לי גברה.
הדלת נפתחה מעצמה, כאילו שציפו לנו, שנבוא. להפתעתי החדר היה
מואר. לאחר כמה שניות נשעה שאגה, ריטה ענתה בשאגה משל עצמה.
הראשי יצא מתוך הקיר, הוא היה שקוף לגמרי. ראו רק את תזוזות
האוויר, הראשי היה בלתי נראה.

השאגות המשיכו ואני רק ישבתי שם די משותקת.
"הוא יבוא אחרייך, תהיי מוכנה. זה יכול לקרות בכל זמן, אפילו
בחלום"
רק מצמצתי ופתאום אני באותו חדר קטן, עם הכדור הגדול והמאיר.
אנדריאה חיכתה לי שם.
"מה קרה?" שאלה בדאגה
"אימא שלך... למה עשית את זה?"
"גילית הא? לא הייתה לי ברירה, היא עזבה אותי וראיתי אותה
בחלומות שלי הרבה זמן, לא חשבתי שזה יהיה ככה"
"הוא ירדוף אותי עכשיו"
"מי?"
"הראשי, ריטה אמרה לי להיות מוכנה לזה"
"את זוכרת את האבן שלי, נכון?"
"לגמרי שחכתי ממנה"
"אם תשתמשי בה נכון הכל יסתדר"
אנדריאה הובילה אותי דרך המסדרון החשוך שהוביל לחדר, דרך הסמטה
הלא מוכרת ולסמטה המוכרת כל כך, "מה אני אעשה עכשיו?" שאלתי
בהסתכלותי על הרחוב.
"תחכי" אמרה אנדריאה, כל כך בשקט עד שכמעט ולא שמעתי אותה.
כשהסתובבתי היא כבר לא הייתה.
איך היא עושה לי אתה זה?
היה די מאוחר כשחזרתי הביתה, אימא שלי דאגה לי נורא, לשם
שינוי.
"למה הגעת כל כך מאוחר? את יודעת שמחר יש בית ספר, לא? את
יודעת כמה פעמים אליס התקשרה? איפה היית? הרי בטח לא איתה."
"סיפור ארוך אימא" עניתי לה באדישות גמורה. כנראה הייתי עייפה,
כל מה שרציתי היה לשכוח מהכל ולתפוס תנומה לפני שאני מתכוונת
ללכת לבית הספר, הרי אני בכל זאת צריכה להיות רגועה למחר.