עילית זרקה אותי בערב השנה החדשה, חמש דקות לפני שהתחילו להגיע
החברים שלה לסלון שלנו בדירת החדר וחצי הניו-יורקרית שלנו,
ל"כאילו " מסיבה. היא צעקה עליי שאני אטום, שאין לי שום מטרה
בחיים ושהיא לא רואה לאן היחסים בינינו מתקדמים. חמש דקות אחרי
זה חברה שלה סוזן דפקה בדלת ועילית הזהירה אותי שאני אתנהג
לידה כרגיל כאילו כלום לא קרה בינינו למרות שאחרי המסיבה אני
עוזב. האמת, לא בדיוק היה לי לאן לעזוב, עם כל זה שהדירה הייתה
רשומה על שם עילית והכל. כשעוד היינו גרים בארץ, הייתה לנו לכל
אחד את הדירה שלו, אבל לעילית תמיד היה את הג'וק הזה בראש של
אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ואני, חסר אופי שכמותי,
לא חשבתי פעמיים ובאתי אחריה לארה"ב.
סוזן הביאה אתה את ג'פרי, הדייט המזדמן שלה, ואחריהם הגיעו עוד
חברים משעממים של עילית מהעבודה ושתו פונץ' ורוד מתקתק באופן
מבחיל ודיברו במתקתקות עוד יותר מבחילה במבטא אמריקאי מעצבן על
העבודה, ואני פתאום חשבתי לי על החברים שלי בארץ, על עוזי
ודודי שבטח ישבו עכשיו על איזה בקבוק בירה לבנה וראו איזה סרט
כחול גרמני סוג ז', מהסוג הזה שיש רק בווידאומט הישן ליד
הסופר.
עילית פעם סיפרה לי שכשהיא הייתה בכיתה ג' כולם קראו לה "עילית
הזבלית" ושזה היה רק בגלל שהם קינאו בה שהיא הייתה כזאת תלמידה
טובה וחכמה, וכשהיא סיפרה את זה היא הסתובבה לקיר ובהתה בו,
מפנה אליי את הגב. זה היה רגע אחרי שהיא גמרה, ואני עדיין
ניסיתי להבין למה היא מספרת לי את זה דווקא עכשיו כשפתאום
קלטתי שהיא בוכה.
בחוץ היה קר, התחיל לרדת כבר שלג וקיללתי את עצמי שלא קניתי
עוד מעיל נורמלי מאז שהגענו לאמריקה. עמדתי ליד המעקה במדרגות
בכניסה לבניין ונשענתי על הקיר. הצתתי לעצמי סיגריה ובהיתי
בשמים בריקנות הרגילה שלי. חשבתי לעצמי כמה זמן ייקח לעילית
לחזור בה מההחלטה שלה, כמו תמיד בריטואל הקבוע הזה.

האמת היא שעד גיל שבע עשרה אף פעם לא הייתה לי חברה. רוב הבנות
במושב השתגעו אחרי אריק סימונס, שלא רק שהוא היה הכי מקובל,
אלא גם החבר של ליאורה, אחותי התאומה. כשהייתי בן שבע עשרה
הגיעה למושב דניאלה, אחת כזאת ששיחקה אותה פריקית קשוחה ולא
נתנה לאף אחד להתקרב אליה, והתחילו להתרוצץ עליה שמועות במושב
שאבא שלה מרביץ לה ושהייתה לה פעם אימא שמתה ממנת יתר. לדניאלה
היו כאלה עיניים ירוקות גדולות שתמיד היו נוצצות במבט כזה
עצוב, גם אחרי שכבר היינו ביחד ושהיא תמיד אמרה לי שהיא שמחה
כששאלתי.
בלילות הארוכים שלנו על הדשא במושב, שהתחילו מחמש בצהרים
ונמשכו עד שליאורה באה להגיד לי שאימא כועסת עליי ואני אבוא,
בלילות האלה דניאלה הייתה מספרת לי על החלומות שלה, על המחשבות
שלה, על הכל חוץ מעל ההורים שלה.
בכיתה י"ב הברזנו מהטיול השנתי ועשינו את זה בפעם הראשונה על
ערימת חציר במשק. אחרי זה נשארנו לשכב על ערימת החציר והסתכלנו
על הכוכבים, מחזיקים ידיים, מאושרים. דניאלה לבשה את הגופייה
הלבנה שלי. הבטחנו אחד לשני שכשנהיה גדולים אנחנו נחייה ביחד
במשק, נמכור ביצים ונעבוד ביחד ונגדל שלושה ילדים חמודים.
חודשיים אחרי זה אבא שלה התאבד ושלחו אותה לפנימייה בדרום.
יותר לא שמעתי ממנה.

את אבוטבול הכרתי בצבא. האמת היא שזה לא מדויק, כי הוא היה
לוחם בלבנון ואני בכלל הייתי במחשבים בקריה. אבוטבול היה חבר
של דודי, האח הקטן של עוזי שהיה אתי בתיכון. הכרתי אותו באיזה
ערב שישי אחד שהלכנו כולנו לפאב, אחר כך הלכנו למועדון של
זונות, אבוטבול השתכר והתחיל לבכות ולהקיא על המדרכה. האמת היא
שדי שנאתי אותו באותו הערב כי הוא הרס לנו את כל הכיף, אבל כמה
שבועות אחרי זה יצאתי אתם שוב והתחלנו לדבר על פילוסופיה וכל
מיני דברים עמוקים כאלה, ואז התחלתי לאהוב אותו.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל איך שהוא התחלנו לשלוח אחד לשני
מכתבים במעטפות צבאיות, כשהיינו נפגשים היינו מתחבקים, הוא היה
קורא לי טיפש ואני הייתי קורא לו מכוער, ואז היינו צוחקים
ומתחבקים שוב. היה לו פרצוף יפה כזה, כמו של מלאך, עם עיניים
חומות-דבש כאלה שבהו תמיד בהתלהבות בדברים.
יום לפני המארב שלו דיברתי אתו בטלפון, הוא אמר לי שהוא מרגיש
מן תחושת שליחות עמוקה כזאת, מן הרגשה טובה כזאת שמשהו טוב
הולך לקרות. צחקתי עליו ואמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא
מדבר.
עוד באותו הערב הוא נהרג במארב.

ביום שליאורה ילדה עשיתי תאונת דרכים בדרך לבית החולים. האחות
שטיפלה בי אמרה שזה אירוני שבדרך לבית החולים עשיתי תאונה. היא
חבשה לי את היד ונתנה לי כדור, חייכה אליי ואמרה שהכל יהיה
בסדר. שעתיים מאוחר יותר אחרי שראיתי את הבת של ליאורה, מצאתי
את האחות יושבת על מדרגות הכניסה לבית החולים ובוכה. התיישבתי
לידה ושאלתי אותה אם הכל בסדר. היא חייכה ואמרה שהכל בסדר, היא
פשוט שמעה כרגע שאבא שלה נפטר, אבל שהוא גם ככה היה בן זונה
מניאק ושהוא היה מתעלל בה כשהיא הייתה ילדה קטנה. הצתתי לה
סיגריה והיא עישנה אותה וקיללה בעצבנות, כל הרכות הזאת שהייתה
לה כאחות נעלמה. היא הזכירה לי פתאום את דניאלה.
יכול להיות שזה היה חסר טאקט מצדי כששאלתי אותה אם היא רוצה
ללכת לשתות כוס קפה, אבל היא דווקא הסכימה, ואת הלילה הזה
סיימנו מחובקים אצלי על הספה בסלון, עם הדיסק של לד זפלין
ברקע. קראו לה עילית, והיא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי באותה
התקופה.

בספטמבר נסענו לארה"ב. האמת היא שכבר מיוני עילית התחילה לדבר
על זה, היא אמרה שיש לה קרובים שם, וחבר טוב בשם טום שיכול
לסדר לה עבודה. באוגוסט היא כבר הבהירה לי שהיא מתכוונת לנסוע
בכל מקרה. במסיבת הפרידה שעשו לי עוזי ודודי התחלנו לריב. דודי
אמר שהוא לא מבין מה יש לי לעשות באמריקה ושבמקומי הוא היה
ממשיך את העסק של אבא שלי עם הביצים, ונשאר פה עם המשפחה
והחברים. עוזי התחיל לצעוק עליו שהוא לא מבין כלום ושאני לא
צריך להיות תקוע פה כמוהם  אלא לחפש עבודה נורמלית בארה"ב
במחשבים ולגור בדירה נורמלית. דודי התחיל לצעוק על עוזי שהוא
תפס תחת ושהוא סך הכל גדול ממנו בשנתיים אז שלא יתנשא והם
התחילו לריב. לשדה התעופה לא הרשיתי לאף אחד להגיע, עילית קנתה
לטום טובלרון וגלגלנו את המזוודות בשתיקה לעבר השער. חמש דקות
אחרי שעליתי למטוס פתאום מצאתי בכיס של הג'קט שלי פתק בכתב של
ליאורה, "אל תיסע, היא מנצלת אותך."

"אפשר סיגריה?" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי. זאת הייתה סוזן.
היא העיפה את השיער הג'ינג'י המתולתל שלה לאחור ולקחה את
הסיגריה שהגשתי לה. היא התקרבה אליי כדי להדליק לי את הסיגריה,
בכוונה נצמדה אליי ואז צחקקה בעצבנות ומלמלה, "איזה דייט
מעצבן..."
שתקתי. לא היה לי כוח עכשיו לסוזן על הראש שלי. חשבתי על עילית
שבטח רקדה עכשיו  במסיבה עם טום, שהוא כולה רואה חשבון שמן
ומשעמם.
"אתה שתקן..." היא אמרה.
"סתם..." מלמלתי באנגלית הקלוקלת שלי, "אין לי מה להגיד."
שתקנו קצת.
"לפני כמה ימים הלכתי בשדרה 85," אמרתי לה פתאום, "ועל הרצפה
שכב לו הומלס זקן אחד עם שפתיים כחולות מקור, הוא שכב על ערימה
של סחבות ודיילי ניוז ישנים ולידו הייתה כוס של סטארבאקס."
שאפתי קצת מהסיגריה. "אני לא יכול לעבור ליד האנשים האלה ולא
לתת להם כסף, אז התחלתי לחפש מטבעות בכיסים. כשהבנתי שאין לי
מטבעות, רק שטר של חמש דולר, החלטתי לקנות משהו ולתת לו את
העודף. כשחזרתי עם המטבעות ביד הוא כבר התפגר על הרצפה. מקור."
אמרתי הכל באדישות, קרירות כזאת.
סוזן שתקה.
פתאום זרקתי את הסיגריה על הרצפה, דרכתי עלייה ורצתי מהר במעלה
המדרגות, פתחתי את הדלת, תפסתי את עילית ואמרתי לה שאני חייב
להגיד לה משהו בחדר, ישבתי על המיטה והיא עמדה מולי משלבת
ידיים בעצבנות. אמרתי לה שהבנתי. אמרתי לה שפתאום הבנתי את כל
מה שהיא אמרה לי, שאני אטום, שפתאום הבנתי למה היחס שלה אליי
השתנה מהרגע שהגענו לארה"ב, שאני יודע שאני חסר אופי ושאני
יודע שהיא שמה לי את הפתק במעיל. פתאום היא חייכה. היא שאלה
אותי אם נפלתי על כל הראש. משכתי אותה אליי. חיבקתי אותה
ואמרתי לה שאני אוהב אותה, שאני יודע שאף פעם לא אמרתי לה את
זה, למרות שהיא כל כך רצתה אז כששכבנו. אמרתי לה שאני מצטער
שקראו לה "עילית הזבלית", היא בכתה כשחיבקתי אותה.
בשתיים עשרה בלילה היינו בשדה התעופה. הסתכלנו אחד על השני
ושתקנו.
"עשר" חייכתי אליה.
"תשע" היא הסתכלה אליי.
"שמונה" אמרתי בשקט.
"שבע"
"שש" הזזתי קצוות שיער מהפנים שלה.
"חמש" היא השפילה את עיניה.
"ארבע"
"שלוש" היא הסתכלה עליי שוב.
"שתיים."
"Last call for all the passengers of flight 1305 to Tel
Aviv"
"אחד."
"אפס."
הסתכלתי עליה
היא הסתכלה עליי
והתנשקנו.
בדרך חזרה במטוס מצאתי עוד פתק בכיס של המעיל. דווקא התכוונתי
לקרוא אותו, כשאני אהיה לבד, אבל הוא נפל לי לאסלה בשירותים של
המטוס. כשחזרתי למושב שלי היא שאלה אותי אם אני מסכים. אמרתי
לה שבטח שכן. אבוטבול תמיד היה אומר שמה שאתה לא יודע, לא יכול
לפגוע בך.