במקום בו אין אפשרות ממשית לקיומו של יופי, אני עובד. ממרק
כוסות. מחלק נרגילות ללקוחות. מדי פעם מביא תה למישהו. אולי גם
אוסף את השאריות. לא יותר מזה. אבל זה בסדר, לא רציתי יותר
מזה.
מסביבי כולם בדואים. אני לא. אבא שלי חבר של אבו-רשיד. הם
הכירו בצבא. אבו-רשיד היה גשש בגדוד של אבא שלי. הציל אותו
מאיזה משהו, לא יודע, אולי בעצם לא. מה זה חשוב. מה שחשוב הוא,
וגם זה לא ממש, זה שאבא שלי החליט שנמאס לו שהבן שלו לא עושה
כלום כל היום ורק חי לו על חשבון האני לא יודע מה, ושלח אותו,
כלומר - אותי, אל המאהל שאבו-רשיד הקים לא רחוק מקריית שמונה,
שיעבוד קצת.
אז הנה אני, עובד. יעני עובד, כי, כמו שכבר אמרתי, גם כאן אני
שואף למינימום. מוזר, אני דווקא לא רואה בזה שום בעיה.
הדבר הטוב היחידי בעבודה שלי, מעבר לזה שמשלמים לי גם שכר
דירה, זו מיקה.
מאלפת הסוסים.
אבו-רשיד נתן לה עבודה במאהל שלו לפני ארבעה חודשים. מאז היא
באה לכאן כל אחר צהרים, רוכבת קצת על הסוסים בחצר הגדולה של
אבו-רשיד ומנסה לאלף אותם. מאחר ואין לי שום ידע באילוף סוסים,
אין לי גם מושג אם היא טובה בזה, או לא. מה שאני כן יודע הן
העובדות הפשוטות, אותן יודעים כולם. אני כאן רק על מנת לדווח.
אם תבואו אתם בעצמכם, תחסכו ממני גם את המאמץ הזה.
מיקה בת 23, אולי יותר, אבל לא בהרבה. היא גרה בקרוואן שלה,
הייתי שם פעם אחת. איפשהו על הדרך העולה מקריית שמונה למטולה
צריך לחתוך מהדרך הראשית ולהכנס לדרך עפר שקל מאד לפספס. אחרי
כמה דקות מגיעים לקרוואן שלה. באמצע. ללא כל הגדרה. מחובר
באופן פירטי לחלוטין למערכת ההשקיה של השדות בסביבה. חשמל,
אין. ביוב, אין. מה עוד? לא יודע. אתם יכולים לדמיין את השאר.
היא בעיקר מסתובבת עם החיות בסביבה. יש שם כל מיני פרות וסוסים
של כל מיני מושבים, או חוות, או כל מיני דברים מהסוג הזה
שמחזיקים חיות כאלה. אז היא מסתובבת בינהן. עושה איתן מה
שעושים עם חיות, אני לא יודע. לפעמים גם החבר שלה בא.
אין לי הרבה מה להגיד עליו. ראיתי אותו בסך הכל רק פעם אחת,
ואני ממש לא בטוח כמה פעמים היא עצמה ראתה אותו, ככה ש...
אני גם לא ממש בטוח למה קראתי לו חבר שלה. אני פשוט מניח שזה
הדבר הכי קרוב שיש. הוא בנאדם די רגיל. נראה לי גם משהו
בסביבות הגיל שלה. לבוש רגיל. לא יודע מה הוא עושה בחיים שלו.
לא יודע איפה גר או איפה מסתובב או ממה חי. אבל אני בטוח שהוא
מסתדר, בדיוק כמו מיקה, בדיוק כמו כל האחרים. בא לאסוף אותה
פעם אחת.
אף פעם לא דיברתי עם מיקה. גם הפעם ההיא שהייתי בקרוואן שלה זה
היה בגלל שמישהי שחברה שלה הזמינה אותי לבוא איתם. אני לא מאלה
שיוצרים יותר מדי קשרים חברתיים באופן יזום. אני יותר
מהנגררים. נוח לי ככה, דורש פחות משאבים.
מיקה בלונדינית. למעשה, היא צובעת. יש לה ג'ינס שחור אחד עם
חגורה שחורה וניטים מוזהבים. בדרך כלל היא לובשת את אותה חולצה
אפורה ארוכה גזורה מעל לאיזו חולצת טריקו אחרת. ותמיד היא
סוחבת את הפאוץ' החום שלה, קשור לה מסביב למתניים. נועלת נעלי
קאטרפילר בהירות. השיער שלה תמיד אסוף. היא מעשנת נובלס לייטס.
תמיד עם גפרורים. בבקרים, היא לומדת במכללת תל חי. היא אמורה
לעזוב כאן בערך עוד כמה ימים, למעשה. וזה, באמת, כל מה שאני
יודע עליה.
זה, ועוד משהו. וגם זה לא ממש עליה.


היא באה לתדלק בתחנה שלנו בדיוק פעמיים כל יום. פעם אחת, מוקדם
בבוקר, בסביבות השעה שש וחצי, ופעם שנייה אחרי הצהרים, בערך
בשעה חמש וחצי. זהו, זה הכל. תמיד אותו דבר. לא צריכה אפאחד.
מתדלקת לבד. 96 בכמה כסף שיש לה. מגיעה עם הטנדר סובארו בז'
החצי מתפרק הזה. מורידה לפעמים אנשים שתפסו איתה טרמפ בקבינה
מאחורה. לפעמים עם סיגריה, לפעמים בלי. הכי אני אוהב כשהיא באה
לשלם. שמה את הכסף ביד שלי. במין ביישנות כזו, כמעט מפוחדת.
משהו שהיה אמור להיות דומה לחיוך מסתמן בתווי פניה. עדין כזה.
זעיר מאד. חרישי, אם אפשר להגדיר ככה חיוך. נראית כמו סוס לא
מאולף. אוף, התאפקתי לא להגיד את זה. אני ממש משתדל לא להאכיל
בכפית. קוראים לה מיקה, אמרה לי מישהי שעובדת איתי אחרי
ששאלתי. מישהי שחברה שלה לומדת במכללה יחד עם המיקה הזאתי והיא
זו שאמרה לה, לפני שההיא אמרה לי. זה כל הקשר שלי איתה. אני
בעצם לא יודע עליה כלום. לא איפה היא גרה, או במה היא עובדת,
או איפה מסתובבת או מה. ממש כלום. אני רק רואה אותה כשהיא באה
לכאן.
אני עובד כל יום במשמרת בוקר ועוד חצי ממשמרת הערב בתחנה. אני
צריך את הכסף, אבל אין לי כח לקרוע את עצמי יותר מדי בעבודה
הזו. אני אוהב את הערבים שלי פנויים. יכול לשבת בכיף שלי בחדר
הקטן שלי, במרפסת, לשתות את התה שלי ולהסתכל על הרחוב הראשי.
איך לאט לאט חוזרים כל האנשים חזרה לקריית שמונה מהדרום,
מהעבודה. העייפות משתלטת עלי בדרך כלל בשעה עשר, עשר וחצי ככה.
אז אני זורק את הסרבל האדום-ירוק על הכורסא, הולך להתקלח, אחר
כך לוקח איתי איזה ספר למיטה, ונרדם איתו, כמעט תמיד אחרי
שקראתי רק כמה שורות. כל הספרים שלי כבר מלאים בסימניות שעשיתי
מנייר האלומיניום של חפיסות הסיגריות של השותף שלי.
אם הייתי צריך לחלק את שגרת היום שלי לחלקים, אני מניח שהייתי
מחלק את זה ככה:
חלק ראשון - מהרגע שהתעוררתי עד למתי שאני מגיע לתחנה, שזה
בשעה שש.
חלק שני - מתחילת המשמרת, עד שש וחצי.
חלק שלישי - משש וחצי עד חמש וחצי.
חלק רביעי - מחמש וחצי עד שאני מסיים את המשמרת, שזה בשעה שבע
וחצי.
חלק חמישי - ממתי שאני חוזר לחדר, עד מתי שאני נרדם.
פשוט, לא? חמישה חלקים. לא צריך יותר. קל מאד לחיות לפי השעון
המוזר הזה. יודעים בדיוק למה לצפות. גם ככה בקריית שמונה אין
יותר מדי הפתעות.
יש בדיוק שני דברים שאני אוהב בעבודה:
את הריח של הדלק.


אני חושב שעוד כמה חודשים אני אסגור את הפיצוציה. אני חושב
שהגיע הזמן. כבר שלוש שנים, זה מכובד בקנה מידה מקומי. די,
מספיק. בן אדם בגילי. עדיין בלי משפחה. בלי כיוון. די, מספיק.
הגיע הזמן לעבור הלאה. אולי למרכז. נראה. צריך לחשוב איך עושים
את זה. צריך לקפוץ לבנק. אני צריך לזכור את זה.
הנה היא שוב באה לקנות סיגריות.
תמיד עם כסף מדויק. אני שם לב לזה ולא במקרה. היא פשוט היחידה
שעושה את זה. כל האחרים מתעצלים, זורקים שטר ומקבלים עשרות
אגורות בפרצוף. אני יודע שאני רשע, אז מה? אבל היא, תמיד עם
מדויק. אם צריכה גם גפרורים, אז יש לה בדיוק גם לפרורים. אלה
דברים קטנים, אני יודע, ובגלל זה אני שמח שאני שם אליהם לב. זה
תחביב שלי. לנסות לראות פרטים קטנים. אולי לא חשובים, אבל בטוח
יותר מעניינים.
לדוגמא, אתמול היא לבשה גומיה ורודה. היום לא. היום שמה שחורה.
זה לא מקרי, אני חושב. יש לה רק שני צבעים, ורוד ושחור. או,
לפחות, אלה הצבעים היחידים שאני ראיתי. ורוד ושחור. עם הגומיה
הורודה היא מסתובבת יותר. עם השחורה מעט מאד.
היא שמה את הכסף בפאוץ' שלה, בכיס האמצעי. בכיס הגדול יש שטרות
וכל מיני ניירות, ראיתי פעם. בכיס הקטן אני לא יודע מה יש.
כנראה משהו ממש קטן. אני לא מצליח לחשוב מה יכול להכנס בכיס
כזה קטן.
שולחת חיוך קטן עם העיניים הכחולות שלה. כמו תמיד. חולמנית.
אני אומר לה להתראות, כמעט לעצמי. מסתכל עליה נכנסת לטנדר.
זורקת את הנובלס לייטס על הפרווה מקדימה ומתניעה. על חגורה אין
מה לדבר. מסתכלת אחרוה. עושה פרסה. זהו, נעלמת.

איפה הייתי? כן, אני חושב שאסגור כאן עוד כמה חודשים.

אני סוס. כן, אני יודע שאתם לא רגילים למספר סוס, אבל יש לי
חשיבות. למעשה, אני היחידי שיכול לעשות סדר בבלגאן הזה. אז אני
קשור רוב היום לעץ. אמת. לפעמים בא המה-שמו הקטן, הבן של
המה-שמו הגדול, שם עלי איזה ילד ואני לוקח אותם לסיבוב של שני
מטר על שני מטר בחצר. העיקר שהילד יהיה מבסוט, העיקר שהאמא
תחייך, העיקר שהאבא ישלם. אחר כך מחזירים אותי לעץ. המבט שלי
נשאר תקוע בכביש. ממתין. נכון, ככה זה, אז מה?
מי שיסתכל מהצד יגיד בודאי שאני נראה בדיכאון. אבל מה אנשים
מבינים כבר בסוסים. אני? בדיכאון? ממש לא. אני פשוט לא מתעניין
יותר מדי בכל מה שקורה כאן. אני מקבל את עובדת היותי סוס. את
עובדת קיומי כמפרנס חבורת בדואים עצלנים. אין לי בעיה עם זה.
זה לא שאני מרגיש דחף מרוסן לצאת ולדהור במרחבים הפתוחים של
הסוואנה. ממש לא. נוח לי ככה. אוכל. ישן. זז מדי פעם. מה רע?
עיניי נעוצות בכביש. בשביל הגישה. משם מגיעה המכונית. כל יום.
מכונית. המלאכית שלי מחנה את המכונית ויוצאת ממנה. אצילית.
רעמת שיערה אסופה אחורנית. עיניה מחייכות אליי ברגע שמבטינו
מצטלבים. אני עומד דרוך על יד העץ שלי.
המלאכית שלי מגיעה אליי. שולחת את ידה ללטף את צווארי.
קשה לתאר את התחושות. אתם הרי לא תבינו כלום. את הסנסציה. אתם
בסך הכל אנשים. כמה חושים כבר יש לכם, חמישה? אם הייתם סוסים
אולי הייתי טורח.
אני עוצם את העיניים. אין ברירה, אני חייב. בשביל לצמצם כמה
שיותר את כל הגירויים המיותרים שסביבי. אם הייתי יכול לאטום את
אזניי ואת נחיריי אפי הייתי עושה זאת גם כן. כך או כך, שי לי
איזו דקה להתמכר למגע הזה של היד המלטפת.
אחר כך היא עוברת ללטף את יתר הסוסים. אני מנסה להסתובב אבל
קשור לעץ המטופש הזה. אני שומע את השאר נאנחים בסיפוק. אולי
עדיף שאיני יכול לראות אותם. היא עוברת בין כולם. נותנת לכל
אחת מאתנו את הדקה המיוחדת שלו.
אחר כך הולכת לרגע אל האנשים. לא מדברת איתם בכלל. רק לוקחת את
הכלים שלה.את החבלים, את הדורבנות אותם היא נועלת סביב נעליה.
יש לה שעה בדיוק לרכב על כולנו. לאלף, הם קוראים לזה. שיהיה
לאלף. אין לי בעיה. אני מוכן להתאלף בשבילה.
אני תמיד אחרון. לא יודע למה. מקווה שיש לזה סיבה טובה.
בינתיים היא עם האחרים. לא משנה, היא תגיע גם אליי. זה ייקח,
אמנם, נצח נצחים ועוד נצח, אבל היא תגיע גם אליי. תשחרר אותי
מהעץ. תעלה עליי. תאחוז בעדנה במושכות. תוביל אותי. לכאן. לשם.
תלטף מדי פעם את גבי בעשותי דבר מה חיובי. אני משתדל להיות כמה
שיותר חיובי.
אני מרגיש אותה עליי. קשה לתאר. בחיי שקשה. אני לא סתם אומר.
אני ממש מתקשה לבחור מלים. אתם צריכים פשוט להרגיש את זה לבד.
אבל, איך תרגישו? איך תדעו מה זה? מה, תגיעו עד לכאן בתחפושת
של סוס? לחור שכוח האל הזה? לא נראה לי. בטוח יש לכם דברים
לעשות. אני יכול רק להודות למי שזה לא היה שהמכונית הצפופה הזו
שלו הביאה אותי לכאן.
הכי מצחיקים אותי כל האנשים במאהל. הם תמיד מצלמים אותי אחרי
שמיקה קושרת אותי בחזרה לעץ אחרי שגמרה לרכב עליי. כאילו שאף
פעם לא ראו זין של סוס.
הם מפסידים את האקשן האמיתי. את המלאכית שלי מתרחקת אל המכונית
שלה. תחזור מחר. עד אז אני יכול לחזור בחזרה אל הפוזה
הדיכאונית שלי.


ומה אגיד אני? היא לא המלאכית שלי, מיקה. איני רואה אותה מדי
יום. היא לא עובדת אצל הבוס שלי, אינה מתדלקת אצלי או קונה
אצלי סיגריות. פגשתי אותה בדיוק פעם אחת בחיי, וגם זה היה ללא
יותר מכמה שעות. אז מה אגיד אני על המלאכית שאינה שלי אבל של
כל האחרים. מה אגיד?
לא אגיד דבר. גם אין טעם. היא לא המלאכית שלי.
אני רק זה שחיכה לכנפה. בסוף אפילו לא היה.