פסח. כמה חורים.
ניסיון לחזרה כלשהי, אולי למחילה. הפרצופים של כולנו מדויקים,
מרוחים בכל עשבי הזמן המוכרים ואלו שפחות מוכרים.
עוברת חיה קטנה, שחורה. מתרוצצת. מחפשת שמות מקוריים לילדיה
שכרגע נולדו. מדוע המלטה היא גנאי? אנחנו לא עונים. כורעים
לעבר הכוס השניה, הזרת מתעקמת. מבטים.
דם, צפרדע, כינים (מבט), ערוב, דבר, שחין, ברד ארבה, חושך, מכת
בכורות.
אף אחד כבר לא מתרגש, מלקקים את היין מהזרת. עוברים לשלב הבא.

כמה מכוער הדיוק הזה, השמות שבסוף נתנו לילדים.
תמיד התרשמתי מהאנשה, הזכות שיש לבעל חי להפוך לאדם. צלם ממש.
בריאה.
כמה חורים.
אני מתחילה לספור, נזכרת בשלוש שנים לפני, הגעתי עד מספר כבד.
מרשים מאוד.
אם הייתי מספרת למישהו הוא בטח לא היה מאמין.

וממשיכים, כל המנגינות היטב בראש, המציאו אותם אנשים חכמים לבל
נשכח את המילים, את החוות והפרדסים. לבל נסטה בלי לרצות
לחזור.

חוצים את המצות. הכל כפול. תביט לאן שנוח לך. כמה נוח החג. כמה
טוב.
הטעם המוכר, הרעש. זיכרונות 5 6 7 שנים. אני נזכרת בשיטה
למניעת רעש- שוטפים את המצה. זה טעים עם חמאה וריבה ולגמרי לא
מזיק. מנסים.

מרור כורך. כמו איזו סדרת עינויים סינית. עם מטרה בסופה ותוך
כדי.
שליחים מסתובבים שם. מנבאים, טובלים, צועקים.
אנחנו צוחקים עליהם בדיוק. תנועות בידיים ועם הפה, מרוצים
מעצמנו. הם קולטים אותנו.
שולחן ערוך. שירי ארץ אהבתי.

כשניזכר בהם יומיים אחר כך, נצחק.
את אמרת שצחוק הוא בריא. חיים על פי צחוק זו החלטה חכמה
ומנוסה.
אז בואי, נתחיל לצחוק.

נצחק על הגברים, על המושג גבריות, נשיות, בתולין, על החברות
שלי, על הסמים שלקחת פעם, על קלקולי קיבה וקלקולי שיניים,
גלגלים, מצות, אובססיביות. נדבר על החברים, על מיתוסים
ושבירות.
נריע לנוגעים בנפשותינו, לחדירה הזו שהכרתי לך.
אריע לך במנגינות. בדירות קטנות ופשוטות של אקוסטיקה, בריח
ניקיון, בכלי ישן.

נפלאה אהבתי אליך והרעות.
בואי איתי לספור את החורים ולצחוק משנים של ניסיון.



חוה"מ פסח תשס"א