אנשים יודעים לדבר.
לדבר על המון דברים ולפעמים אפילו יותר מדי.
הם מדברים על החיים, האהבה, הקריירה, הילדים, ההורים, החותנת,
הבוחנת, השכל והזין. אני יכולה להמשיך אבל רוב הסיכויים שיגמר
המקום.
אז חשבתי על זה וזה הרבה.
וחשבתי.
אז הגעתי למסקנה שהכל זבל.
בשביל מה להשקיע בחיים שבכל מקרה יגמרו במוקדם או במאוחר,
והקטע הוא, שאתה גם לא יכול לדעת מתי.
בשביל מה ללמוד כשבכל מקרה שוכחים הכל?
מה זה עוזר לי שאני יודעת לפתור משוואה ריבועית בריבוע לחלק
לריבוע?!
בת'כלס, גם את זה אני כבר לא זוכרת.
אבל זה לא קשור.
כמו כל דבר אחר בעולם.
אין שום קשר הגיוני בין דבר לדבר.
אין לי דוגמא ספציפית אבל כשתהיה לי אני אחזור אליכם.
אז על מה דיברתי?
אה, כן- הכל זבל.
בסדר, טוב, אז צריך להיות אופטימיים, אבל תסבירו לי איך אפשר
להיות אופטימיים בימים כאלו, כשאתה הולך ברחוב ויש סיכוי מאוד
גבוה שמישהו פיתאום יפתיע אותך מאחור עם איזה תת- מקלע?
לשבת בבית קפה ולהתפוצץ זה כבר פאסה.
היום במודה (וגם במודע) זה להחזיק אקדח בבית. לכל מקרה שלא
יבוא.
שלא תבינו אותי לא נכון- אני בדרך כלל מאוד אופטימית, רק חבל
שהאופטימיות שלי התפוצצה בפיגוע האחרון. עצוב, אבל זאת האמת.
עכשיו היא בתהליכי שיקום.
אני מקווה לראות אותה בקרוב.
וזהו, בעצם. שלום עולמי יהיה אולי אחרי סוף העולם.
יהיה שלום בין החתיכות החסרות, והחיזרים ישחקו איתן.
אין קשר, אני יודעת, כמו שאמרתי מקודם, אין קשר בין דברים
בעולם הזה.