בריכה גדולה, גדולה וצפופה, מתנדנדת לה בין העננים. אינספור
מלאכים לבנבנים ועצובים מתאבלים על המתרחש שם למטה. בין
הרדודים לעמוקים מתנוסס לו גבול קטן ואדום, מכוון את המתכוננים
לקפוץ. הכאב ממלא את הבריכה הזו באופן עקבי כבר שנים, אך בזמן
האחרון הוא מתעצם בכל יום.
על פני האדמה זהו יום חורף רגיל למדי. העננים נצבעים להם אפור,
מסתירים את בריכת הדמעות העולה על גדותיה. בכל רגע עשויה היא
להישפך החוצה, אל תוך השמיים, ומשם אלינו.
אי שם במרכז עיר גדולה וקדושה, בתוך בית ממוצע, חם ונעים, נשמע
צפצוף השעון. שבע בבוקר. שירה פוקחת באיטיות את עיניה, מבקשת
עוד קצת מהשינה המתוקה, אך יודעת שגם היום, כמו בכל יום, צפוי
לה יום ארוך ומייגע ואסור שיתחיל באיחור. בחוסר חשק היא משילה
את שמיכת הפוך הכבדה והחמה מעליה, משחילה רגליה בעדינות אל
נעלי הבית הורודות שלה, הצמריריות, ויורדת במדרגות אל המטבח.
בעודה מרתיחה את המים היא מכינה דייסה של בוקר ליובלי הקטן,
שעוד מעט תיקח אותו אל המטפלת. היא תיתן לו עוד קצת זמן להתפנק
בעולם החלומות, אם לא נתנה לעצמה, לפחות תיתן לו.
לא עברו חמש דקות ויובלי כבר פרץ בבכי של רעב, מבקש תוך כדי
דמעות את הדייסה. שירה מקפצת בזריזות במעלה המדרגות,
שתיים-שתיים, תוך כדי שהיא מנערת את הדייסה שהספיקה להתקרר
מעט.
היא מגיעה לחדרו של יובל, מושיטה לו את הדייסה, והוא חוטף אותה
וזולל לו בסיפוק. שירה מביטה בו בחיוך, כמה מתוק הוא בנה
הפעוט, כמה קסום. לוקחת לעצמה עוד כמה רגעים כאלה של אושר, כמה
מבטים שבולעים את כל החן שבו, את כל המתיקות, משאירה אותו
לסיים את הדייסה ורצה להתלבש.
כמה לחוצים הם הבקרים, לכולם. זה מדהים איך תמיד הזמן אינו
מספיק בהם. תמיד צריך להזדרז, להתרוצץ, להביט בשעון אינספור
פעמים. משחק של דקות, של שניות לפעמים.
שירה מביטה בפעם השמינית הבוקר בשעון. האוטובוס עובר בתחנה
שליד ביתה רק פעם בחצי שעה, והוא עומד לעבור שם בדיוק עוד חמש
עשרה דקות. שירה כבר מאורגנת, לבושה, מצוחצחת, ומוכנה. עכשיו
רק נותר לארגן את יובלי שלה ולהעלות אותו שתי קומות למעלה,אל
המטפלת שהוא כל כך אוהב. לפחות בזה שירה יכלה למצוא נחת,
העובדה שבנה מטופל בחום ואהבה ע"י המטפלת שגרה בבניין שלה.
לפחות ככה היא חוסכת זמן בבוקר ומספיקה להגיע לאוטובוס.
השעה כבר שבע עשרים ושלוש דקות. יובלי ושירה מוכנים ליציאה.
שירה לוקחת את התיק שלה ואת התיק של יובלי ונועלת את הדלת.
שירה מחייכת אל יובלי כשהיא מוסרת אותו לידי המטפלת החביבה,
מנענעת לשלום בידה הדקיקה ופונה ללכת. המטפלת סוגרת אחריה את
הדלת ויושבת לשחק עם יובלי על השטיח.
הזמן קצת דוחק ולשירה אין פנאי לחשוב על העתיד, אפילו לא על
העתיד הקרוב, היא אפילו שכחה לשאול את המטפלת עד מתי היא יכולה
לשמור על יובלי היום, כי היא תחזור מאוחר מן הרגיל.
שירה יוצאת מן הבניין, מהדקת את הכפפות ואת הכובע, סוגרת היטב
את המעיל והולכת לכיוון התחנה. השעה שבע עשרים ושמונה ושירה
נרגעת כשהיא מביטה על השעון. יום קר היום, סגרירי וקר. עננים
אפורים מסתירים את בריכת הדמעות שבשמים. גשמים צפויים לרדת,
ושירה הייתה מוכנה גם לכך, כך חשבה. הייתה לה מטריה קטנה בתיק
שנפתחה לגודל מתאים. שירה קנתה אותה ביחד עם יובלי שלשום. הם
עברו ליד החנות ושירה ראתה שמוכרים שם מטריות מתקפלות, ונזכרה
שהיא זקוקה למטריה כזו כי החורף כבר כאן. היא ויובלי נכנסו
לחנות ויובלי בחר אחת מהמטריות שהיו בסל. זו הייתה מטריה יפה.
סגולה כזו , משובצת. באמת לא משהו מיוחד, אבל היא הייתה מיוחדת
כי יובלי בחר אותה. שירה שילמה ושניהם יצאו שמחים ומרוצים
מהחנות.
נותרה עוד דקה עד שהאוטובוס יבוא, ושירה כבר מחכה בתחנה. פתאום
נזכרה שלא שאלה את המטפלת על היום בצהרים. 'נו טוב', חשבה,
'אני אתקשר מהעבודה'.
השעה שבע וחצי. האוטובוס כרגיל מדייק. הוא עוצר ושירה וכל
האנשים שעמדו אתה בתחנה עולים. שירה מתיישבת קרוב לנהג ובעודה
מכניסה את הארנק לתיק מבטה נתקל שוב במטריה . חיוך אוהב עולה
על שפתיה כשהיא נזכרת ביובלי.
האוטובוס ממשיך לנסוע ולשירה לא נותרה עוד הרבה דרך עד שתגיע
לעבודה.
שירה הביטה סביבה והכל היה רגיל. האוויר הקריר של החורף נעם לה
והיא נשאה ראשה מעלה אל השמים, נהנית מרעננותם של העננים.
כעבור מספר דקות של התענגות על הנוף שירה הביטה פעם נוספת
בשעונה והתפלאה לראות שהיא אפילו עומדת להקדים לפגישה הראשונה
של היום. היא חייכה לעצמה בנחת ונשמה עמוק תוך עצימת עיניה.
כשירדה שירה מן האוטובוס והחלה ללכת לכיוון אותו משרד מוכר
ואפור בו היא עובדת ,הבחינה לפתע בחנות קטנה ומיוחדת שהסתתרה
לה בפינת הרחוב. שירה ניגשה אל החנות והביטה בחלון הראווה
שבכניסה. היו שם בובות, נעליים וכמה תיקים. היא חשבה על לקנות
את אחד התיקים שמצא חן בעיניה אבל מפאת קוצר הזמן שהיה לרשותה
החליטה לחזור לאחר שתסיים לעבוד ולקנות אותו בנחת.
היא פנתה חזרה לכיוון המשרד והביטה פעם נוספת בשעון. להקדים
היא כבר לא תקדים. 'נו מילא', חשבה.
גשם החל מטפטף ושירה אצה לפתוח את המטרייה המתוקה שלה. היא
התהלכה כך בגשם מספר דקות כשהיא נהנית מהחום שמילא את ליבה
כשחשבה על יובלי.
מאחוריה מישהו נכנס לחנות עם הבעה מהוססת. שירה הביטה לאחור כי
הרגישה שמשהו לא כשורה אך הפנתה את מבטה חזרה כשראתה שאין שם
איש.
פתאום נשמע פיצוץ מחריש אוזניים שהרס את היום החורפי והיפה
שפקד את העיר הגדולה. שירה וכל הסובבים אותה נפלו ארצה בפנים
קודרות. דם ניתז לכל עבר והמדרכה עליה התהלכה שירה קודם לכן
הפכה למדרכת אימים. שירה כעת שרועה עליה, שותתת דם, מכוסה
בזכוכיות של שברי החלון שהתנפץ לצדה, ובלבה אין עוד דופק. לידה
מונחת מטריה סגולה, משובצת, קרועה והרוסה, עם כתמי דם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.